ד"ר ענת ארבל

למה בחרת לעסוק דווקא ברפואה ?

"נמשכתי לרפואה בעקבות האתגר האבחנתי והבלשי, לצד כמובן הרצון להקל ולעזור למטופלים. היכולת לקחת פאזל שמורכב מאנמנזה, בדיקה גופנית ובדיקות מעבדה, ולהרכיב תמונה שלמה שלא תמיד ברורה מאליה - היא יוצאת דופן בעיני. ההירואיקה היא לא רק בהצלת חיים אלא ביכולת לשפר את איכות חייו של המטופל, לתת שם לתלונות שלו ופתרון מיטבי ככל יכולתנו".

מניסיונך, איך מייצרים דיאלוג נכון מול מטופל?

"כל דיאלוג עם מטופל ובני משפחתו צריך להתקיים כמו כל שיחה בין שני בני אדם - לשבת ולדבר באופן ישיר ובגובה העיניים, ללא הסחות דעת. בשיחה עצמה חשוב שלא לדבר במושגים לא ברורים, ולהקפיד לתת פתח לשאלות ולסוגיות שמטרידות את המטופל, גם את הן לא בהכרח תואמות את הדגש הרפואי שאנחנו מייחסים לו חשיבות. נדרש כמובן לוודא הבנה מצד המטופל ושלא נותרו שאלות מבחינתו פתורות. העיקר הוא לייצר את התחושה שיש כתובת ושיש אל מי לפנות".

רגע או חוויה משמעותית עם מטופל שלעולם לא תשכח:

"רבים מהמטופלים במחלקה פנימית הם חולים מבוגרים הנמצאים בסוף חייהם, כך שהיכולת לסייע להם רפואית היא מוגבלת. במצבים כאלה, אחד התפקידים המשמעותיים והפחות מדוברים של הרופא הוא ללוות את המטופלים ומשפחותיהם ברגעים קשים של סוף החיים. הליווי הוא בעיקר תומך: להכין, להבין, להכיל ולהקל על הסבל עד כמה שאפשר.

רגעים שריגשו וסיפקו אותי במיוחד היו כאלו ששמורים לשעות הלילה המאוחרות בתורנות, בהם התאפשר למטופל להיפרד מהעולם בכבוד, מוקף באהוביו. מרגש ומספק במיוחד היה לקבל מילות תודה והערכה על שבכל זאת הצלחתי להקל על אותו תהליך ולרכך את החוויה הקשה. בדיוק באותם מצבים שכביכול כרופאה כבר לא היה לי הרבה מה להציע, גיליתי כמה כוח יש לי להשפיע על חלק כל כך משמעותי ובלתי נפרד מהחיים".

מה היית מייעצת לרופא בתחילת דרכו?

"להיות פתוח ללמידה - מכל מלמדיי ומטופלי השכלתי. לדעת להקשיב לסיפור שהמטופל מספר לנו, לחקור את הדברים לעומק, לא להשאיר שאלות לא פתורות ולעקוב גם אחרי מטופלים שאינם תחת טיפולך ולראות מה קרה איתם. אני הייתי ממליצה גם שלא לחשוש לבקש עזרה ולשאול שאלות את המנוסים ממך, הרי בסופו של דבר כולנו התחלנו מאותה נקודה".