ד"ר שאדי ג'השאן

למה בחרת לעסוק ברפואה?

"מאז שהייתי ילד, קסם לי מאוד תחום הרפואה וכל מה שנוגע להצלת חיים. אבא שלי תמיד אמר לי ולאחיי, שאנחנו צריכים ללמוד משהו משמעותי, וכך הגעתי לרפואה. אמרתי לעצמי שאם כבר להיות רופא, אעסוק במישרין בהצלת חיים. התחום הנוירוכירורגי מאוד עניין אותי במהלך לימודי הרפואה, וכך הגעתי לבסוף לצינתורי מוח, שזה למעשה להביא לפתרון בעיות נוירולוגיות קשות מבלי שיהיה צורך בפתיחת הגולגולת. באותה תקופה היו רק שלושה רופאים במדינה שעסקו בצינתורי מוח, כך שהרגשתי שזה משהו חלוצי, מאתגר ומאוד מיוחד".

מניסיונך, איך מייצרים דיאלוג נכון מול מטופל?

"צינתורי מוח עוסקים בהצלת חיים באופן דחוף ומיידי. מגיעים אלי מטופלים במצב קשה מאוד שסובלים מאירוע מוחי ונדרש לתת להם מענה דחוף. המפגשים הם מול מטופל במצב קשה, לעיתים אנוש, ולצדו בני משפחה המומים וכואבים, כאלה שחרב עליהם עולמם מעכשיו לעכשיו. לעיתים המטופל עצמו מגיע במצב שאי אפשר לתקשר איתו, וצריך להרגיע את המשפחה, לשקף בפניהם את מצבו, לנהל איתם כמה שיותר שיחות ולהסביר מה אני מתכוון לעשות. מכיוון שהמשפחה נמצאת במצוקה קשה, צריך לעזור לה גם בהיבט הנפשי ולהיות קשוב אליה. לפעמים זה אתגר מאוד מורכב, כי גם אני, כרופא המטפל, לעיתים נמצא במצב של אי ודאות לגבי מצבו, אבל אני תמיד מקפיד להסביר למטופל ולמשפחתו מהי הדרך הכי טובה לטפל בו ולשקף בפניהם את מצבו הרפואי".

רגע או חוויה משמעותית עם מטופל שלא תשכח:

"לפני כמה שנים הגיעה אלי מטופלת בשנות ה-30 לחייה עם דימום מוחי, כשהיא מונשמת. היה ברור שהיא חייבת צינתור מוח בדחיפות, אחרת היא תמות. כנגד כל הסיכויים, הצוות ואני נלחמנו עליה. היא הייתה מאושפזת במשך חודש, לאחר שעברה כמה צינתורי מוח, ומשם עברה לשיקום. לא הייתי מוכן לוותר עליה. חשבתי על גילה הצעיר, על בעלה וילדיה הקטנים, וידעתי שיתקשו לחיות בלעדיה. לא אשכח לעולם איך אחד הרופאים המתמחים אמר לי: 'בשביל מה אתה כל כך נלחם עליה? היא הרי ממילא לא תשרוד'. כעבור שלושה חודשים היא חזרה אלי, צועדת על רגליה, עם זר פרחים וסלסלת שוקולד. באותו היום, המתמחה הזה הגיע אלי ואמר: 'אני מבקש להתנצל בפניך על מה שאמרתי'".

מה היית מייעץ לרופא בתחילת דרכו?

"הייתי אומר לו שלהיות רופא זה לא מקצוע, זו שליחות ודרך חיים. מי שלא יהיה מוכן לדרך ארוכה ומפרכת, כמו ריצת מרתון, לא יוכל להצליח. למרות שמדובר בעבודה קשה ומתישה, זה מקצוע שטומן בחובו סיפוק רב. אין כמו לראות את החיוך אסיר התודה של המטופל ומשפחתו, ואין תחושה גדולה יותר מאשר להציל חיי אדם - זה הדבר היקר ביותר. לאותו רופא הייתי מייעץ יוד שיבחר בקפידה בן או בת זוג שיהיו שותפים לדרך, כי זו לא רק הדרך שלך כרופא, אלא של כל המשפחה, שצריכה לתמוך ולעזור".