ד"ר משה מתן

למה בחרת לעסוק דווקא ברפואה?

"בחרתי לעסוק ברפואה כי רציתי לעסוק בעבודה בה ניתן לעזור לאנשים. חשבתי שלהיות רופא יענה על הרצון הזה, ובנוסף גם על העניין שלי בכל מה שקשור למדעים מדויקים, טכנולוגיה וביולוגיה - אני שמח להגיד שכנראה צדקתי. בחרתי להיות רופא טיפול נמרץ כדי לטפל באנשים שמצבם הכי קריטי, חולים עם כל סוגי המחלות. בחרתי להיות במחלקה הכי מאתגרת, אך גם הכי מאפשרת בבית החולים".

מניסיונך, איך מייצרים דיאלוג נכון מול מטופל?

"מערכת היחסים בין רופא למטופל או רופא ומשפחה של מטופל היא בהכרח א-סימטרית. תפקיד הרופא הוא לאפשר בתוך הא-סימטריה הזו דיאלוג אמיתי, דו צדדי. דיאלוג נכון שומר על איזון בין הסמכות המקצועית של הרופא והאוטונומיה של המטופל ומשפחתו. דיאלוג נכון מתייחס בכבוד לרקע התרבותי, מערכת הערכים ובחירותיו האישיות של המטופל בתוך הנסיבות הרפואיות הספציפיות. כדי שיתקיים דיאלוג צריך ליצור מפגש ישיר עם הרופא, דבר הדורש פניות טובה – הן מבחינת זמן והן מבחינת קשב".

רגע או חוויה משמעותית עם מטופל שלעולם לא תשכח: 

"בתחילת הגל השני של מגפת הקורונה אושפז במחלקת טיפול נמרץ אדם מקסים בן 85, צלול, חכם ויפה תואר. ביום הראשון לאשפוזו ניהלנו שיחה ארוכה על רצונותיו לגבי הטיפול הרפואי שינתן לו במידה ומצבו יתדרדר, בדומה לשיחות רבות אחרות שניהלתי עם מטופלים בזמן הקורונה. 

לאחר כמה שעות הודיע לי המטופל שבמידה ומצבו ידרדר הוא לא רוצה להיות מורדם ומונשם והוא מעדיף לסיים את חייו ללא חיבור למכשירים מאריכי חיים. במהלך השבועיים הבאים, כמעט בכל יום ישבתי ליד מיטתו – לפעמים כמה דקות ולפעמים אפילו שעה וחצי - ושוחחנו. בימים הראשונים הוא סיפר לי על חייו – כילד באירופה הנאצית, כנער בימי ראשית המדינה וכאדם בוגר בשירותו במשטרת ישראל. בימים הבאים החמיר מצבו והיה לו קשה יותר לדבר, כך שבעיקר סיפרתי לו על עצמי ועל המשפחה שלי.

בשלב זה היה חשש לחייו ולכן ביקשתי מבנותיו לבוא לבקרו בתוך מחלקת הקורונה מחשש שלא ישרוד את הלילה הבא. לשמחתי הרבה ובאופן מפתיע, לאחר כ-10 ימים החל מצבו להשתפר בהדרגה והוא הועבר להמשך אשפוז במחלקה פנימית. המשכתי לבוא לבקר אותו מדי פעם עד לשחרורו הביתה כשבועיים אחר כך".

מה היית מייעץ לרופא בתחילת דרכו?

"הייתי אומר לרופאים צעירים שההרגשה הטובה אשר מציפה אותך כשחולה מחלים וחוזר לביתו, היא הסיבה שבגללה כולנו בחרנו במקצוע. לפעמים היכולת שלנו לעזור לחולה להחלים היא מועטה מאוד, אבל זה לא אומר שאי אפשר לעזור לו  בדרכים אחרות. בנוסף, הייתי מספר להם על כל הפעמים בהם עשינו כל מה שאפשר ועדיין החולה נפטר, כי לא תמיד זה תלוי בנו, אבל בסופו של האשפוז, המשפחה הודתה לנו על המאמץ, תשומת הלב והכבוד שנתנו למטופל בימיו האחרונים".