ד"ר יוסף צבי טשבינר

למה בחרת לעסוק דווקא ברפואה ?

"אני מאמין כי הרפואה היא שליחות מצילת חיים ואני נועדתי לכך. את העקרונות ההומניסטיים של הרפואה ינקתי בבית הוריי, החל מילדותי ובהדרגה במשך השנים. אני דור רביעי של רופאים, אמי רופאת עיניים, סבי רופא פנימי ואביו רופא העיר, ילידי העיר קרקוב בפולין. מגיל צעיר למדתי להכיר בכוחה של הרפואה, המעניקה מזור לחולה ולעיתים גם מצילה את חיי הרופא עצמו. במחנה ההשמדה בירקנאו סבי צעד לעבר תאי הגזים, אך ניצל כיוון שזעק לד"ר מנגלה שהנו רופא. לאורך שנות מלחמת העולם השנייה טיפל סבי והציל אסירים רבים תוך כדי התמודדות, בין היתר, עם מגיפות כמו הטיפוס במספר מחנות השמדה.

סבי אף זכה לעלות ארצה ולהמשיך לעבוד כרופא במדינת ישראל. בזכות עובדה דרמטית זו, אמי למדה רפואה ואני זוכר איך בביתי חיו שני רופאים, סבי ואמי. זאת הייתה עבורי זכות גדולה לגדול באווירה המיוחדת, וכך ספגתי את העקרונות והמודעות שהובילו אותי להחלטה לעסוק ברפואה. איני רואה את עצמי עוסק במקצוע אחר וכדברי אמי, אם הייתי צריך להתחיל את חיי מהתחלה הייתי בוחר באותו מקצוע נפלא".

מניסיונך, איך מייצרים דיאלוג נכון מול מטופל?

"דיאלוג הוא סוג של מיומנות הבנויה מרבדים. תוך כדי ביצוע האנליזה הרפואית המתאימה, הרופא חייב לחוש ולהבין בעת ובעונה אחת את מצבו הרפואי והנפשי של החולה. כל זאת נעשה תוך כדי תובנה מלאה של הבעיה הרפואית עצמה, אך גם של הרקע והנושאים הפרה-רפואיים הנלווים. במקרים קשים מצופה מהרופא לחוש יותר את מצוקתו של המטופל, תוך כדי שהוא בונה יחד איתו יחסי אמון. ההתבוננות בעיניים והאמפתיה יוצרות קשר אישי ובלתי אמצעי. על בסיס אנושי רחב זה, נוצר דיאלוג נכון, סבלני ורגיש. כך יודע החולה בביטחון שהוא יכול לסמוך לחלוטין על הרופא כחלק בלתי נפרד מהטיפול הרפואי הניתן לו. זהו אחד העקרונות החשובים ביותר והבלתי נפרדים ברפואה".

רגע או חוויה משמעותית עם מטופל שלעולם לא תשכח:

"מגפת הקורונה העמידה אותנו, הרופאים, בפני אתגרים רפואיים קשים משולבים בסיטואציות מורכבות באספקט האנושי העדין ביותר. נדרשו מהצוותים הרפואיים תעצומות נפש מיוחדות במינן כדי להעניק למטופלים יכולות להתמודד עם מצבים קשים. לאורך שנות עבודתי כרופא חוויתי עם מטופליי ימים ורגעים משמעותיים ביותר. יחד עם זאת, אני חש שמגפת הקורונה הביאה איתה מספר מצבים רפואיים שזורים ברגשות עמוקים ביותר. אנשים שיוותרו חרוטים לנצח על לוח ליבי. 

מקרה אחד בו גבר צעיר וחסון בן 50 אשר הונשם באמצעות מכונת הנשמה, אחז בחוזקה בידיות מיטת האשפוז ללא הפוגה לאורך ימים ולילות רבים, תוך כדי שהוא נלחם על כל נשימה. לאורך פרק זמן זה הייתה על פניו הבעה קבועה של פחד מהמוות. בזכות הלחימה העיקשת שלו תוך כדי תנועה בין תקווה לייאוש, בזכות עזרת בני משפחתו, הטיפול המסור ביותר של הצוותים הרפואיים ולאחר שבועות ארוכים, החולה החלים, יצא לשיקום וחזר לבסוף למשפחתו וביתו. 

מקרה אחר שזכור לי במיוחד נוגע לבני זוג בני 90,  ששכבו בשתי מיטות אשפוז שהצמדנו בחדר אחד זו לצד זה אוחזים ידיים. האישה חולה קריטית והבעל במצב בינוני. לאחר מספר ימים המצב התהפך והאשה התחזקה אך הבעל נחנק, גווע ונפטר כשידה של רעייתו החולה משולבת בידו. שני המקרים הללו ממחישים את ההתמודדות של הרופא עם אתגרים רפואיים מורכבים מקצועית, השזורים בטלטלות רגשיות עמוקות ביותר. זהו אחד העקרונות הבסיסיים שבמקצוע הזה, ומבחינתי זה גם הקסם שבו".

מה היית מייעץ לרופא בתחילת דרכו?

"סבלנות וסובלנות הן תכונות בסיסיות הכרחיות. על הרופא הצעיר להמשיך ללמוד מהספר ומהרופאים המנוסים שבסביבתו, להיות סקרן, להתעדכן בחידושים הרפואיים ולהקדיש את כל יכולותיו ומרצו על מנת לרכוש מיומנויות רפואיות ולהשתפר באופן תמידי. בתחילת דרכו לפחות, הרופא הוא חלק מצוות רפואי במסגרת בית חולים. זהו יתרון, משום שקיימת מסגרת מובנית, המקרים הרפואיים מגוונים והרופאים הוותיקים מנוסים ומלמדים. לכל אורך הדרך עליו לזכור כי הוא מטפל בבני אדם בדיוק כמוהו. חולים הנמצאים בדרגות שונות של מצוקה ומבקשים לפעמים ללא מילים, יחס אנושי, דרך ארץ, יכולות מקצועיות גבוהות ועדכניות, ובו בזמן אמפתיה ולעיתים גם חמלה. על הרופא להיות קשוב, לשאוף למצוינות קלינית, להיות חרוץ ותמיד עניו".