ד"ר דוד בלס

למה בחרת לעסוק דווקא ברפואה?

"ההחלטה לעסוק ברפואה נלקחה מתוך שילוב של שתי 'אהבות' שלי בגיל ההתבגרות – אהבת המדע והתשוקה לעזור לאנשים. למען האמת, את הנטייה הזאת ירשתי ישירות מההורים שלי. אמא, עו"ס במנהלה ציבורית, שירתה את הקהילה היהודית בארה"ב ובארץ לאורך כל הקריירה שלה. אבא שלי היה פרופסור לפסיכולוגיה מחקרית וגם עסק תקופה בפסיכולוגיה קלינית. הרגשתי שהחשיפה לשני העולמות האלו כיוונה אותי לעולם הרפואה באופן כללי, ובפרט לפסיכיאטריה". 

מניסיונך, איך מייצרים דיאלוג נכון מטופל?

"בכל מפגש טיפולי עם מטופל, אני מנסה תחילה ליצור קשר אנושי, קשר אמיתי בין שני אנשים. אני מציג את עצמי, מחייך (מוריד לשנייה את המסכה), מנסה להבטיח שהמטופל מרגיש נוח עם הסביבה. אני תמיד מקפיד להזכיר לעצמי שהבן אדם שיושב מולי נמצא במצוקה, בדרך כלל מצוקה גדולה – ושעצם ההגעה לפסיכיאטר מהווה סוג של חוויה לא כל כך נעימה. בנוסף, אני גם מזכיר לעצמי שתפקידי הוא לפעול ולעשות כמיטב יכולתי על מנת לעזור למטופל היושב מולי. 

הדיאלוג מתחיל עם הקשבה. אני תמיד מנסה לנהל את המפגש בצורה שמכבדת את המטופל. לא קל להגיע לפסיכיאטר, ויש אנשים שמרגישים בושה או כישלון מעצם המפגש. האיזון בין מקצועיות ואנושיות לא תמיד קל, ומלווה אותי ואת השיחות שלי עם מתמחים וסטודנטים לאורך כל הקריירה. יש קונפליקט מובנה בין שני ההיבטים, אם נכנסים יותר מדי עמוק אל תוך הצרות של המטופל, מסכנים את היכולת לחשוב בהיגיון ולהחליט נכון. אבל אם לא נכנסים מספיק לתוך הצער, אם רואים את המטופל רק מרחוק ושומרים מרחק רגשי, זה שוחק את האנושיות. אני מנסה לשמור על המודעות הזאת כל הזמן, ובמיוחד בתחילת המפגש". 

רגע או חוויה משמעותית עם מטופל שלעולם לא תשכח: 

"הייתה לי את הזכות לנהל מרפאה בחו"ל, לאבחון וטיפול באנשים עם Frontotemporal Dementia, סוג של דמנציה אשר תוקפת אנשים בגיל יחסית צעיר בהשוואה למחלת אלצהיימר. פעם אחת פגשתי זוג שהגיעו אלי מרחוק. אני הייתי המומחה השביעי או השמיני, והם חיפשו נואשות בשורה טובה ואבחנה אחרת. 

במהלך הפגישה, ראיתי שהחיפוש אחר אבחנה אחרת מונע מהם את הטיפול הבסיסי למטופל כזה.  גייסתי את האמפתיה המרבית – וגם את הנחישות – ואמרתי להם שהאבחנה שקיבלו אכן נכונה וכדאי שישלימו עם המציאות הקשה וימקסמו את האפשרות הקיימת בכל יום ויום. הם מאוד התרגשו מהשיחה, אבל הפנימו את המסר, ולאחר שעות ארוכות חזרו הביתה. 

באותו הלילה התייסרתי על כך שנתתי להם אבחנה סופית, אבל עברתי שוב על כל התיק, כל הבדיקות, כל המאמצים שנעשו. חשבתי על כל הפרטים של האנמנזה וחשבתי על כל המטופלים האחרים אשר טפלתי בהם במצבים שונים, וכמה טוב נעשה להם ולבני המשפחה כשבסוף החליטו לקבל ולהתמודד עם המציאות המאתגרת והגעתי שוב לאותה מסקנה שהגעתי אליה בהתחלה. 

כאשר הזוג חזר למרפאה למעקב, שמחתי לשמוע שאימצו את ההמלצות שלי באשר לאבחנה וכיוון הטיפול, והחיים שלהם השתנו לטובה. הם הודו לי על ההתערבות הקשה שנעשתה בביקור הקודם. החוויה הזו תמיד מזכירה לי את המאזן הרגיש שחייב להיות בתוך כל בן אדם ובמיוחד בתוך כל רופא. מחד, ספק עצמי, מוכנות לחשוב פעם ועוד פעם, לשים את האגו בצד כדי להגיע אל האמת לאמיתה - ומאידך, היכולת לראות את האמת כמו שהיא אפילו כשקשה, (לנסות) לחשוב בבהירות ולקחת החלטות מורכבות ומתאימות למציאות". 

מה היית מייעץ לרופא בתחילת דרכו? 

"כשבוחרים תחום רפואה כדי לעסוק בו, חייבים לחשוב היטב. החיים הפנימיים של מי שעוסק ברפואה חייבים להיות משולבים בין הרצון לתת, לרפא ולתמוך, ובין הדחף הטבעי והלגיטימי להשיג שביעות רצון, במלוא מובן המילה. המטרה והייעוד צריכים להיות המטרות האידיאליות. עיסוק ברפואה ללא אידיאליזם שוחק ועלול לגרום לציניות. העבודה חייבת להיות בתחום שאתה ממש אוהב, צריך ליהנות מהעבודה, מסגנון המטופלים, מסביבת העבודה ומהאתגר. להרגיש שיש לך יכולות מיוחדות בתחום שלך ושאתה נהנה מהעבודה עצמה. עצה זאת אולי נכונה לכל בן אדם אשר בוחר בתחום מקצועי, אבל ברפואה, בגלל המעמסה הרגשית הכבדה מהעבודה היום-יומית, היא עוד יותר נכונה".