פרופ' מור'יר ח'מאיסי

למה בחרת לעסוק דווקא ברפואה?

"מאז שאני זוכר את עצמי רציתי להיות רופא, ההורים וכל הסביבה ידעו שזה הייעוד שלי. ישנם ציטוטים שלי מהילדות אומר 'אלמד רפואה אפילו במלטה'. במרוץ השנים, חלום זה תפס מקום שני אחרי לימוד הביולוגיה והמחקר המדעי. במהלך לימודי התואר השני בביולוגיה, ניתנה לי ההזדמנות להיות מתרגל של סטודנטים לרפואה שנה א', ומכאן החלום שוב עלה והפך מרכזי, ובעקבותיו הלכתי ללמוד רפואה, זאת במקביל לכל המסלול המחקרי ותואר שלישי בביולוגיה. 

לאורך לימודי הרפואה הקשים, במקביל לשני תארים, תמיד שאלתי את עצמי למה אני צריך את זה? אני יכול להיות חוקר או מורה באוניברסיטה? לאחר שתי התמחויות, ברפואה פנימית ובאנדוקרינלוגיה, במקביל גם פוסט דוקטורט, נסעתי לארצות הברית להשתלמות מחקרית וקלינית.  בשנים אלו סוף סוף התגבש אצלי לחלוטין את הרצון להיות קלינאי. הייתי כבר מאוד מתקדם מחקרית, עם מעבדה משלי ומינוי אקדמי בטכניון, מקום עבודה ומינוי אקדמי באוניברסיטת הרווארד בבוסטון, הצעות מפתות מחברות פארמה לעבודה בארצות הברית. אז הבנתי סופית שהיעוד שלי הוא להיות קודם רופא-קלינאי, ורק אחרי זה חוקר.

רציתי להיות רופא-קלינאי, מישהו שרואה את החולה בשלמותו, מדבר איתו, מבין אותו, בודק אותו ומנסה בכל דרך לעזור לו. במחקר/הוראה/חברות פארמה אין מענה לזה. לאחר כשש שנים חזרתי מארצות הברית לחיק הרפואה הפנימית וההובלה בעשייה עם חולים. אני יכול לומר תודה לבורא עולם שברא אותי רופא".

מניסיונך, איך מייצרים דיאלוג נכון מול מטופל?

"הדרך הכי טובה ליצירת דיאלוג עם מטופל היא לדבר אליו בגובה העיניים ובשפה שהוא מבין, ללא התנשאות וללא ריחוק. להבין את הרקע שלו והכי חשוב להיות קשוב למשאלותיו ובקשותיו".  

רגע או חוויה משמעותית עם מטופל שלעולם לא תשכח:

"הרגעים הקשים במחלקה פנימית בדרך כלל סביב חולים מבוגרים, אבות ואימהות של כל אחד מאיתנו שמגיעים במצב קשה סופני ועולה דיון עם החולה (אם הוא יכול להביע את דעתו) ועם משפחתו סביב אסטרטגיית הטיפול, לרבות החלטות על פעולות חודרניות כמו הנשמה מלאכותית, דיאליזה וכו' שבחלקם מאריכים חיים, אך לא מקטינים סבל.

מקרה מיוחד היה עם חולה בן 80 שאושפז בפנימית ד' בשל הדרדרות במצבו הכללי על רקע זיהום עם חיידק עמיד. התחלנו בפעולות החייאה, לרבות טיפול אנטיביוטי אינטנסיבי. בשל העדר תגובה טובה לטיפול והמשך הדרדרות במצבו, עבר בירור רחב ונמצא כי החיידק העמיד התיישב על מפרצת באבי העורקים והיא עלולה להתפוצץ בכל רגע, וכמובן להביא לפטירתו המיידית של החולה. ביום שאבחנו לו את המפרצת המזוהמת, הייתי צריך לבחון סטודנטים באוניברסיטת תל אביב. אני זוכר שעמדתי בתחנת הרכבת הרועשת והומת האדם בתל אביב ודיברתי עם המתמחה שלי בפנימית ד', שהיה אחראי על החולה. ממש ציוויתי עליו לא לזוז מהמיטה שלו. אמרתי לו 'אתה לא עוזב אותו לרגע, אתה מלווה אותו לחדר ניתוח ורק כשאתה מעביר את השרביט למנתחים בכירורגית כלי דם אני מאשר לך לחזור למחלקה', וכך היה. בזכות הטיפול האנטיביוטי, האבחון והטיפול המהיר, החולה חי עם משפחתו באושר".

מה היית מייעץ לרופא בתחילת דרכו?

"בוא למקצוע מתוך אהבת אדם אמיתית. תהיה בגופך ובנפשך עם החולה ומשפחתו".