פרופ' סיגל סבירי סרוסי

למה בחרת לעסוק דווקא ברפואה?

"תמיד רציתי לעסוק ברפואה. עוד בהיותי ילדה קטנה התעניינתי בתחום וקראתי ספרות מקצועית למרות שלא ממש הבנתי לעומק. בתיכון התמקדתי בתחום הביולוגיה והשקעתי מאמץ רב להשיג ציוני בגרות ופסיכומטרי טובים מספיק כדי להתקבל לבית הספר לרפואה. מבחינתי לא הייתה שום אופציה אחרת. 

מיד בתום השירות הצבאי התחלתי ללמוד בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים ואני כאן עד היום, בהדסה. קשה לי להסביר את המחויבות למקצוע, זה משהו מולד כנראה, תחושת שליחות ומעבר לכך, רצון לרפא, לעשות שינוי ולתת משמעות לחיים. זהו ייעודי, ללא ספק. 

במהלך ההתמחות ברפואה פנימית הבנתי שאני נמשכת לממשק בין חיים ומוות, לעסוק ברפואת קצה, לשנות חיים בזמן הכי קריטי – וכך מצאתי את עצמי בהתמחות בטיפול נמרץ ובמחלקה לטיפול נמרץ פנימי בהדסה, אותה אני מנהלת היום".

מניסיונך, איך מייצרים דיאלוג נכון מול מטופל?

"קודם כל להביט בעיניים, להקשיב, לחייך, לגעת. חייבת להיות אמפתיה, אבל גם תקווה. כל מבט, כל ניואנס בקול, כל מילה משפיעה על המטופל. לא כל המטופלים מתקשרים איתנו בטיפול נמרץ, אבל בדרך כלל באיזשהו שלב יש תקשורת והיא חייבת להיות ישירה ותומכת, מעודדת ומסבירה. המטופלים מחכים לכל עידוד ולכל תקווה".

רגע או חוויה משמעותית עם מטופל שלעולם לא תשכחי:

"בחורה צעירה בשנות העשרים, שחלתה במחלה ויראלית קשה והגיעה למצב שבו היא לא יכלה לנשום והתחננה לאוויר. דקה לפני שהנשמנו אותה הסתכלתי עליה, החזקנו ידיים והיא ביקשה ממני להציל אותה. הבטחתי לה שכשתתעורר היא תראה אותי ואחר כך את בעלה, וכך לשמחתי היה.  

לאחר מסע ארוך שבו הונשמה ואף חוברה למכונת לב ריאה (אקמו) וכמעט לא שרדה, לאט לאט היא התאוששה. כשהתעוררה הייתי שם כמו שהבטחתי, אמרתי לה שקיימתי את הבטחתי. נוצר ביננו קשר עמוק ואינטימי שלא ניתן להסביר, משהו שקורה רק כשמישהו סומך עליך שתציל את חייו. זה רגע בלתי נשכח. היום אנחנו בקשר, אני מעודכנת בחייה, ואפילו כשילדה ילד נוסף לאחר כשנתיים הייתי שם איתה. היא חלק ממני ואני חלק ממנה".

מה היית מייעצת לרופא בתחילת דרכו?

"לאהוב את מה שאתה עושה. בלי זה קשה להכיל את העוצמות של המקצוע, הדרישות, הקושי להתמיד, התנאים הפיזיים הקשים של שעות בלי שינה, לצד חרדה, עצב ושמחה. הכל נמצא במקצוע הזה. זה מקצוע שלוקח המון, אבל נותן הרבה יותר. ברפואה יש מגוון, הרופאים הצעירים צריכים לחשוב איזה תחום יגרום להם סיפוק, לרצות לבוא בבוקר לעבודה, לתת את כל כולם, ללמוד ולהתמקצע כדי להיות הטובים ביותר. 

בנוסף, הייתי מייעצת לאהוב את המטופלים. אולי לא צריך ממש לאהוב את כולם, אבל צריך ללמוד לכבד אנשים שונים, דעות וצרכים, וכמו שאמרתי ליצור קשר אישי, להישיר מבט, להיות שם בכל רגע. צריך לדעת להכיל את הכישלונות והאכזבות – הרי אנחנו לא יכולים להציל את כולם, אבל צריך להתייחס לכל מטופל כאילו היה קרוב לנו, לא לתת לו ליפול בין הכיסאות, לשים לב לפרטים הקטנים, לוודא שהכל נעשה ונבדק, ובעיקר לעשות הכי טוב שאפשר ולסמוך על עצמנו".