פרופ' פיליפ לוין

למה בחרת לעסוק דווקא ברפואה?

"מגיל צעיר הרגשתי צורך לעזור לאנשים. שני ההורים שלי, וגם הסבתא שלי, היו רופאי שיניים בדור שבו רופאי שיניים היו נותנים עזרה ראשונה לאנשים שסבלו מכאבי שיניים חריפים, כך שגדלתי בבית שבו ראיתי מקרוב איך הרפואה יכולה לסייע לאנשים. בחרתי בתחום של טיפול נמרץ כי למרות שהאתגרים אדירים, קריטיים, מוגדרים וברורים, אפשר לראות את התוצאות של הטיפול באופן ישיר. אנחנו מטפלים בחולים במצב הכי קשה שיש, ולמרות שלא תמיד אנחנו מצליחים, כאשר הטיפול שלנו מצליח, זו הרגשה נפלאה לדעת שהצלנו חיים". 

מניסיונך, איך מייצרים דיאלוג נכון מול מטופל?

"מטבע הדברים הרבה מהחולים שלנו בטיפול נמרץ מורדמים, כך שאנחנו מדברים בעיקר עם המשפחות. התקשורת עם המשפחות לפעמים מורכבת יותר מתקשורת ישירות עם המטופל. אני חושב שתקשורת טובה מתבססת על כמה עקרונות: 

ראשית, לדבר בגובה העיניים. למשפחות יש זכות לדעת וחובתי להסביר בצורה מובנת, לא להסתיר שום דבר ולהיות כן. לזכור תמיד שבסופו של דבר אנחנו נותנים שירות. זה שירות מאוד מורכב ויש בו הרבה אלמנטים של אי וודאות, אבל בכל זאת זה שירות, ואני כאן בשביל המטופל והמשפחה שלו. 

שנית, לזכור שהמטופל הוא כל עולמה של המשפחה וצריך להיות רגישים כלפי התחושות של המטופל ושל המשפחות. לפעמים מנקודת המבט של רופא, מדובר בתופעה רפואית פשוטה או נפוצה, אבל עבור המטופלים ומשפחותיהם, גם בעיה כביכול פשוטה עלולה לעורר פחדים וחששות. 

דבר אחרון – צריך תמיד להשאיר מקום לתקווה, גם אם קטנה. חייבים להיות ריאליים, אבל לא להתרכז רק ברע. בעבודה שלנו תמיד צריכים להסתכל על חצי הכוס המלאה". 

רגע או חוויה משמעותית עם מטופל שלעולם לא תשכח: 

"ההצלחות כנגד כל הסיכויים זה דבר מאד מרגש ומצד שני הכישלונות יושבים חזק על הלב גם בידיעה שהיו בלתי נמנעים. מאוד מחמם את הלב לראות את המטופלים שהבריאו חוזרים לבקר אותנו שנה אחרי שנה, לפעמים יחד עם ילדיהם שנולדו".  

מה היית מייעץ לרופא בתחילת דרכו?  

"צניעות וענווה. אנחנו חיים בעידן מודרני שבו אנו רגילים לשלוט על חיינו וסביבתנו, אבל השליטה הזו נעלמת כשמתמודדים עם מחלה קריטית. הרופא או הרופאה צריכים לדעת להקשיב למטופלים, להסתכל, ללמוד, להיות גמישים במחשבה וכל הזמן לשאול את עצמם האם יש אופציה או הסבר אחר למה שהם רואים לפניהם".