ד"ר רנת ריינס-כרמל

למה בחרת לעסוק דווקא ברפואה? 

"מאז ומתמיד ידעתי שאני רוצה להיות רופאה. מגיל 15 התנדבתי במד"א, תחילה כחלק ממחויבות אישית ולאחר מכן כדרך חיים. ההבנה שרפואת חירום היא חלק קטן מאוד מהעולם הזה הקסימה אותי עוד יותר, וככל שגדל הידע כך גברה הסקרנות. משהו במגע האנושי משך אותי. האפשרות להקשיב לאדם אחר במצוקתו, לפעמים כחלק מסוד כמוס שנפתח לפניי, להבין לפחות חלק מהתהליכים בגופו ולבסוף להעניק טיפול שהוא מציל חיים או משפר איכות/משך חיים –  כל אלה עוזרים לי להבין שבחרתי נכון. כשאני מדברת על העבודה שלי, יש האומרים שהעיניים שלי נדלקות. על אף העומס והשחיקה, אני יודעת שאני במקום הנכון".

מניסיונך, איך מייצרים דיאלוג נכון מול מטופלת? 

"דיאלוג נכון מול מטופלת נובע ראשית מההבנה שהמטופלת היא המרכז. סיבת הפנייה שלה אלי משולבת - גופנית, רגשית ונפשית. בחלק גדול מהמקרים לסביבה יש חלק נוסף –  בן הזוג, משפחה, חברה. לכן, הדיאלוג צריך להתבסס על כל המרכיבים האלו ולהתייחס אליהם, אחרת אנחנו מטפלים בסימפטום ולא במטופלת. לא פעם שואלת אותי המטופלת מה הקשר בין השאלות לסיבה שבעטיה פנתה, ואני מסבירה שאני מטפלת באדם שלם ולא ברחם לדוגמה. בסוף המפגש, יש לרוב הבנה והסכמה לגבי זה. האינטארקציה צריכה להיות בגובה העיניים, וזו לא קלישאה. כולנו בתחילתו ובסופו של דבר בני אדם שווים ועם מבט אמיתי בעיניים, שלא פעם עוזר בהבנה שלי את האדם שממול".

רגע או חוויה משמעותית עם מטופל שלעולם לא תשכחי:  

"לפני שנה בערך, אושפזה אצלנו אישה עם סרטן במצב סופני. לצידה סעדה אותה הבת היחידה שלה – בחורה מקסימה, שהייתה כל הזמן איתה ובשיחות עימנו הבינה שאלו הימים האחרונים של אמה. באחת השיחות הבנתי שהבת עמדה להתחתן בקרוב ושהחתונה נדחתה בגלל נגיף קורונה. עכשיו היא מבינה שאמא שלה גם לא תוכל להיות נוכחת בחתונה וזה העציב אותה מאוד. 

בשלב מסוים האם סבלה מכאבים ושקלנו יחד עם הבת האם לתת לאם מורפיום. הסברתי לבת שהמשמעות היא שהאם תהיה במצב של שינה רוב הזמן. זה היה בסוף תורנות שלי, ורגע לפני שהתחלנו לתת לה מורפיום, שאלתי את הבת האם הייתה רוצה שנעזור לה להתחתן ליד מיטת אימה בבית החולים. היא הייתה המומה מההצעה, אבל הסכימה שאבדוק. הרמתי טלפון לרב בית החולים, שמיד נרתם למשימה וסייע בהשגת האישורים הנדרשים והבאת רב שיחתן את הזוג. במקביל, דיברתי עם מחלקת הדוברות שלנו לבדוק סיוע בארגון של חתונה צנועה ליד מיטת האם. שעתיים וחצי אחר כך, לא רק שעמדה חופה לתפארת במרכז מחלקת נשים, אלא שכל צוות בית חולים התגייס במלוא הנכונות והיכולות, ובהתנדבות: כיבוד, עוגת חתונה, שמלת כלה, איפור ושיער לכלה ולחתן, עיצוב הרחבה, מוזיקה, צילום ואפילו העברה בזום של החתונה בלייב למשפחה של החתן בצרפת. ארגנו אולם חתונות לעילא ולעילא בלב בית החולים. 

המיטה של האם הוצאה לרחבה לצד החופה, והבת החזיקה את היד שלה לאורך הקידוש. מנהל בית החולים ומנהל אגף נשים ויולדות ליוו את החתן לחופה וכל הצוות והמטופלים שמחו ובכו איתם בו זמנית. יומיים לאחר מכן האם נפטרה, אבל הבת זכתה שאימה תהיה לצידה בחופה. זה היה אחד מהאירועים המרגשים ביותר ומעוררי ההשראה ביותר שיצא לי לחוות כרופאה בבית החולים".

מה היית מייעצת לרופא בתחילת דרכו? 

"הייתי מייעצת ללכת עם הלב. גם לגבי בחירת המקצוע, ההתמחות ודרך החיים וגם לגבי הטיפול במטופלים. לא פעם יש התנגשות בין השכל ללב, אבל אם הלב מנצח –  יש סיכוי גבוה יותר שתקום מחר בבוקר עם חיוך".