לפעמים אני חושב לעצמי, כאילו אני חי בשתי מדינות במקביל. במדינה אחת – זו שקיימת במציאות הממשית - כל תושבי ישראל מתאחדים, מתלכדים, שמים בצד מחלוקות ומשקעים, ונלחמים על עצם קיומנו במקום הזה. המזרח התיכון, כידוע, הוא ג'ונגל אשר כדי לשרוד בו, צריך להיות חזקים, וכאשר אנחנו מכרסמים את עצמנו מבפנים – לא ייקח זמן רב עד שמישהו יבוא ויטרוף אותנו. מראות האימים משמחת תורה המחישו זאת היטב.

נראה, כי רוב תושבי המדינה מבינים זאת, ולכן כולם כאחד עושים כל מה שביכולתם, ומה שעבר ליכולתם, להצלחת המערכה – חיילים, הורים, בני ישיבות, איש איש לפי יכולתו. מרגש לראות את האחדות הנפלאה, את רוח ההתנדבות ואת הלכידות, אשר לפעמים נדמה, כי נעלמה אי-שם במרוצת השנים, והנה היא שוב לפנינו במלוא תפארתה – עם אחד בלב אחד, כי אין לנו ארץ אחרת, ואין לנו לוקסוס להיות מפולגים ולאפשר לאויבינו לחכך את ידיהם בהנאה.

זה מה שראיתי במדינה אחת, במעט שזכיתי לעשות למען הניצחון – בחלוקת אוכל לחיילים, בעידוד הפצועים ובהרמת המורל, שהוא כה חשוב לניצחון. במדינה אחרת – זו שמתנהלת בעיקר ברשתות התקשורת וברשתות החברתיות – אני שומע את מה שהתרגלנו אליו, לדאבוננו, בשנים האחרונות – נתניהו אמר ככה, אמרו לו ככה, ההוא הגיב לזה, וזה השמיץ את ההוא. מתיחות בין השר הזה לשר הזה, חבר הכנסת הזה תוקף את השני, השלישי קופץ על הרביעי והפרשנים מלבים את המדורה ושואלים – איך אתה מגיב על מה שהוא אמר? כמו אוהדי כדורגל, או יותר נכון חובבי אגרוף, הם משסים את האחד בחברו, נהנים מהדם שנשפך, וממשיכים הלאה. עולמה של הפוליטיקה. עולם אחר.

רבותי, זה לא הזמן! מי שנהנה מההתכתשויות הללו – שיחכה לאחרי המלחמה, שיהיה ברור שהאויב מובס, ולא ירים את ראשו לכמה עשרות שנים טובות. אז, אם זה עושה לכם טוב – תמשיכו לריב. ואתם יודעים מה, אולי גם אז, תלמדו מהאנשים הפשוטים – אלו שדואגים לאוכל לחיילים, אלו שבאים לעודד ולתמוך, אלו שנלחמים זה לצד זה מתוך אהבה ואחדות מופלאה. מה אתם אומרים, אולי כדאי לשמר את האחדות הזו גם אחרי שוך הקרבות? אני בעד!

עוד ב-

יצחק בריק: "לשחרר אלפי מחבלים בעסקה - בסוף הרי נהרוג את כולם"

לכתבה המלאה

הכותב: ידידה אפשטיין, אושיית רשת ואיש תקשורת חרדי