על המשפט המטלטל ההוא, שנחרט בזיכרוני מדיוני הוועדה לביקורת המדינה בספטמבר 2007, חתום לא אחר מהפרופ' ירון זליכה – היום מבקר חריף של מערכת המשפט, יקיר תומכי המהפכה, אבל אז החשב הכללי במשרד האוצר שעמד בפני פיטורין. בתמצית, זליכה טען (ובצדק) כי השר הממונה עליו, אברהם הירשזון המנוח, החל להתנכל לו לאחר שחשף פרשת שחיתות שלטונית – ובליבה ניסיון לכאורה של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, להטות את המכרז להפרטת בנק לאומי כך שיזכה בו מיליארדר המקורב אליו. השר הבא, רוני בר-און, החליט שלא להאריך את כהונת החשב הכללי – אך האחרון דרש וקיבל ממבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס ז"ל, צו הגנה מיוחד שאפשר לו להמשיך כרגיל בתפקידו.

האם מותר לממשלה להעביר מתפקידו פקיד שמתנהל לטעמה לא כשורה, או להפקיע ממנו סמכויות? בחוק היבש אין על כך שום איסור. האם שר חדש, שהחליט לא להאריך את כהונתו מעבר ל-4 השנים שכבר השלים, פועל בניגוד עניינים? כמובן שלא, הרי לבר-און לא צמח מכך רווח פרטי. אך האם, בנסיבות של חשיפת שחיתות לכאורה של ראש הממשלה, סביר להחליף את החושף? פרופ' זליכה חשב שלא, והודיע בישיבת הוועדה שהוא שוקל לעתור לבג"ץ. מבקר המדינה קיבל את עמדתו, שהשר לא נתן לו הזדמנות "ראויה" ואפשרות "סבירה" להתנגד להדחה, בנסיבות ש"יוצרות ספק ממשי ביחס לכשרות השיקולים בעניין הפסקת כהונתו". במילים אחרות: יש פעולות שלא נפסלו בפירוש על פי דין, אך שר – אדם רב סמכויות, עוצמה ואינטרסים – בכל זאת מנוע מלבצע, בשל הנסיבות הספציפיות או האינטרס הציבורי בתפקוד תקין וענייני של הרשויות. זליכה, שבלם את החלטת השר נגדו באמצעים משפטיים, יודע להעיד על כך בגוף ראשון. יתרה מכך: כשממשלת אולמרט פטרה חברות ממשלתיות מביצוע מכרזים בטענה ל"יעילות", כתב החשב הכללי לשרים – "מדובר בהחלטה בלתי סבירה, הנוגדת את כללי המנהל התקין ומתנוסס מעליה דגל שחור של חריגה מכל נורמה ציבורית". הוא שוב צדק. אבל מי יוכל אפוא למנוע את אותו חריגה בלתי סבירה מנורמות, שמולה הניף זליכה ביושר את הדגל השחור, אם לא בית המשפט העליון?
 

לדוגמה שממחישה את היפוך התפקידים בין תומכי ה"משילות" למתנגדיה, מלאו כבר כאמור כ-16 שנה. לינדנשטראוס והירשזון נפטרו, אולמרט נכלא ושוחרר, זליכה חצה את הקווים מהמגרש המקצועי אל הפוליטי וחזר בו – אבל השאלה הבסיסית שליוותה את הדיון ההוא לא השתנתה: האם כששרים מנצלים את כוחם כדי לבצע פעולה פוגענית, למנות אדם בלתי כשיר לתפקיד, להשתלט על החלטות מנהליות-מקצועיות, לבזבז משאבי ציבור ועוד – יש צורך במנגנון מבקר שימנע את אותו צעד מופרך, או שנותר לנו רק להמתין עד הבחירות הבאות? האם במשטר שבו כל ממשלה נהנית מרוב אוטומטי בכנסת, יש היגיון בכך שגורם חיצוני יוכל לפקח על החלטות השרים במקרה של חוסר סבירות קיצונית, או שמוטב לרכז בידיהם כוח אבסולוטי רק מתוקף העובדה שמונו ע"י ראש ממשלה נבחר?
 

במבט ראשון, הסוגיות הללו נראות כמעט תיאורטיות – כאילו נלקחו מספרי האזרחות, שהשרים כבר שכחו מזמן. אלא שאותה "עילת סבירות" משעממת, שנחזית לצעד ה"מתון" בחבילה המצמררת של לוין, מיתרגמת לעשרות מהלכים מעשיים שתוכל הממשלה לבצע מיידית – ללא בלמים כלשהם – מיד עם אישור החקיקה בכנסת. בהקשר הכלכלי, מי שהיטיב למנות אותם הוא היועץ המשפטי הוותיק של האוצר, עו"ד אסי מסינג, שהופיע השבוע בישיבת ועדת החוקה של הכנסת. לא בקלות רוטמן אפשר לו לדבר שם: תחילה פצח בנאום אינסופי על האבסורד בהצגת חוות דעת של משפטנים, ההפוכות לעמדת השרים העומדים בראש משרדיהם, ורק בסיום הדיון נתן למסינג את זכות הדיבור כמי שכפאו שד.
 

בניגוד לרוטמן אחוז התזזית, נציג האוצר שמר על סגנון ענייני ונימה מאופקת, שעמדו בניגוד משווע לתוכן דבריו הבלתי נסבל על "החור השחור" הצפוי באוצר. אלה הסכנות שמנה, בסדר כרונולוגי, להתנהלות הכלכלית של ישראל בהיעדר עילת הסבירות:
 

1. סמכויות האגפים השונים של האוצר אינן מוסדרות בחוק, אלא מוענקות להם מתוקף הסכמת השר בלבד. אם החלטה זו תשונה, גורמי המקצוע יאבדו בבת אחת את מעמדם ותפקידיהם – "אבן היסוד בניהול הכלכלה" – שיועברו מייד לדרג הפוליטי, וללא ביקורת שיפוטית. זאת, בניגוד להמלצות הוועדה שהמליצה לעגן בחקיקה את שיקול דעתם העצמאי ואת תחומי אחריותם של הבכירים השונים.
 

2. ארבעת ראשי האגפים במשרד – הממונה על התקציבים, הממונה על השכר, החשב הכללי והכלכלנית הראשית – מתמנים עפ"י החלטת שר האוצר, ללא מכרז. תנאי הסף לכשירותם מוגדרים בנהלים פנימיים של האוצר, שניתנים לשינוי בכל עת, מבלי שניתן יהיה לעתור נגדם לביהמ"ש.
 

3. מינוי מנהל רשות המיסים ורשות שוק ההון מתבצע בוועדות איתור, בשל רגישותם של תפקידים אלה – אך פעילות הוועדות מוסדרת בהחלטת ממשלה, שניתן לבטל באופן פשוט.
 

4. במצב החדש ניתן למנות אדם חסר ניסיון לתפקיד החשב הכללי – שמוסמך להתחייב כספית מטעם המדינה, מאשר פטורים ממכרז, קובע הוראות לביצוע התקציב, מנהל את הרכש הממשלתי, קובע קריטריונים לתמיכה בעמותות ומנפיק את אגרות החוב של ישראל. באופן דומה, ניתן לבחור באדם ללא הבנה במיסים לתפקיד מנהל רשות המיסים, או באדם ללא הבנה בביטוח לתפקיד הממונה על שוק ההון. על המינויים המופרכים הללו לא תחול יותר ביקורת שיפוטית.
 

5. לשם שמירת עצמאותו של האוצר, פיטורי בכירים במשרד יכולים להתבצע ע"י השר רק בנימוק של "אי-התאמה מובהקת" לתפקיד או בשל "משבר אמון חריף ומתמשך". לאחר אישור החקיקה, ניתן יהיה לטעון כי עילות אלה התקיימו בכל הליך של הדחה – או לבטל את העילות עצמן – מבלי שבג"ץ יוכל להתערב בהחלטה. התוצאה היא שכל תפקיד בצמרת האוצר, ייהפך למשרת אמון – וראשי האגפים יחששו לקבל החלטות קשות, שעלולות להוביל לסילוקם המיידי.
 

6. אין חובה חוקית למנות את ראשי האגפים, ולכן שר שמעוניין להתערב בסוגיות מקצועיות – יוכל פשוט להימנע מלבחור במועמד כלשהו. כך, יחזיק הדרג הפוליטי במפתח לכל ההחלטות שמתקבלות כיום ע"י אנשי האוצר.
 

7. תחזית ההכנסות ממיסים נבנית כיום באופן עצמאי, ע"י הכלכלן הראשי בלבד, כדי למנוע הצגת תמונה ורודה מידי למקבלי ההחלטות. אם השר יבקש להתערב בתחזית (כפי שקרה לפני כעשור), על מנת להתעלם מסיכונים וליצור בשוק "ציפייה חיובית", ניתן יהיה לשנות את הנוהל ללא ביקורת שיפוטית מצד בג"ץ.
 

למסינג היו דוגמאות נוספות לנזקים שביטול הסבירות עלול לחולל למשק, אלא שלרוטמן תם הזמן לשמוע – ובתום 20 דקות הוא קטע את הסקירה בטענה ש"לא למדנו כאן דבר חדש: העובדה שצמצום העילה תשפיע על מינויים ופיטורים הייתה ידועה עוד קודם". עוד כמה צעקות של ח"כ קריב ואלהרר השלימו ישיבה טיפוסית בוועדה, שמן הסתם לא תשנה את תוצאות הצבעתה גם לאחר אזהרותיו הנוקבות של היועץ המשפטי לאוצר.
 

אם תומכי המהפכה צודקים, ועילת הסבירות היא "פסיק קטן" שאין לו משמעות במבנה החוקתי, מדוע הם כל כך מתעקשים לקדם דווקא אותה – כפרוסה הראשונה בחקיקה – למרות התרעות המומחים מנזק עצום לכלכלה? אם הם טועים, ועילת הסבירות תשנה לבלי הכר את הפעלת הסמכויות ואת המינויים בתחום הכלכלי, דמיינו לעצמכם איך עלולות התוצאות להיראות בכל שאר תחומי החיים: החל משלילת תקציבי מוסדות עפ"י גחמה פוליטית של שר, דרך רמות זיהום בלתי סבירות של מפעל באזור מגורים – ועד למיגון הבתים הסביר של תושבי הדרום מרקטות.
 

בימים האחרונים מתחזק הקמפיין שנועד להשחיר את תדמית המפגינים נגד המהפכה המשפטית, בטענה שמדובר כביכול בציבור "אנארכיסטי אלים". מעבר לניסיון הדה-לגיטימציה של יריבים פוליטיים, בולט כאן גם ספין שקוף: הסטה של הדיון הקריטי על השלכות ביטול הסבירות, למחוזות של התנצחות סביב חסימת הכבישים או הכניסה לנתב"ג. אל תאכלו את הלוקשים, ואל תפהקו משעמום: העילה שלפני כחודש רובנו אפילו לא הכרנו, משפיעה על חיי היומיום של הישראלים הרבה יותר מכפי שמוכנים בקואליציה להודות.