סרטוני הווידאו אותם שחרר חמאס, המוכיחים כי האזרחים הישראלים הישאם א-סייד ואברה מנגיסטו בחיים, היו צריכים לזעזע ולגרום ללחץ ציבורי אדיר על הממשלה לשחררם, אך במציאות של היום זה איננו המצב. החברה הישראלית אדישה לגורלם, אחד לא יהודי, השני אתיופי, שניהם לוקים בנפשם ועברו לרצועה ביזמתם. הסרטונים אולי מתקבלים באדישות יחסית, אך הם מייצרים מחויבות מוסרית של ישראל להתייחס אליהם כאל שבויים חיים, ולהחזירם בהקדם, ובחיים.

מנגיסטו וא-סייד לא נמצאים בשבי החמאס סתם, הם כלואים בעזה בגלל היותם ישראלים, הם הפכו לקלף מיקוח במאבק ביננו לבין הפלסטינים.   במרוצת השנים, בסוגיה הסבוכה של חילופי השבויים, תמיד עמד לנגד עיניה של ההנהגה הישראלית עקרון אחד ברור שלא הופר, החיים לפני המתים, כל עוד יש בצד השני ישראלי חי, ישראל מחויבת קודם כל להשבתו, גם לפני החובה המוסרית להביא לקבורה גופות של חללים.  

ערך החיים הוא הערך החשוב והנעלה ביותר, וקודם לכל שיקול אחר. טראומת רון ארד חידדה עוד יותר את הצורך של ישראל לפעול מהר ולהסכים לשלם מחירים, לעיתים כבדים מאוד, על מנת שלא לפספס הזדמנות ולהביא הביתה במהירות האפשרית את השבויים, בעודם בחיים, חיילים או אזרחים, אין זה משנה.  

ישראל הסכימה לשלם מחרי גבוה עבור שחרור אלחנן טננבאום משבי החיזבאללה, למרות שלא פעל בשליחות המדינה ונחטף בעת עיסוקיו הלא חוקיים. הרקע לחטיפה לא משנה, טננבאום כמו א-סייד ומניגסטו נחטף ונלקח בשבי בשל היותו ישראלי. עובדה זאת מטילה על המדינה חובה מוסרית לשחררו, החטוף הופך בעל כורחו לחייל, שבוי, בעימות בין שני הצדדים.  

אך הפעם, בשונה מבשנים עברו, התהפכו היוצרות, נכון לעכשיו ישראל מעדיפה את המתים על פני החיים ומונעת עסקה שהייתה יכולה להביא את אברה מניגסטו והישאם א-סייד בחזרה הביתה. בחמאס הבינו מהר מאוד שעבור החברה הישראלית גופות החללים, אורון שאול ז״ל והדר גולדין ז״ל חשובות לציבור בישראל יותר משני האזרחים החיים. גם בחמאס צופים באופירה וברקו, גם הם רואים כיצד תמונותיהם של שני החללים הפכו לסמל ישראלי. לכן עבור גופות החללים חמאס דורש מחיר גבוה יותר.  

החמאס המחויב לאלפי בני משפחות האסירים הפלסטינים, לא יוכל לוותר על קלפי מיקוח עבור תמורה דלה, גם בצד השני יש דעת קהל ולחץ עצום של המשפחות לראות את בני משפחתם חופשיים. זאת המציאות, וכשאין מידע מודיעני והיתכנות למבצע צבאי, האופציה היחידה לפתרון והבאת מזור למשפחות היא עסקת חילופים.   ישראל לא מוכנה לשלם את המחיר שדורשים בחמאס לעסקה הכוללת גם את האזרחים החיים וגם את גופות החללים, ומבחינת ישראל זה הכל או כלום. בישראל לא מוכנים לעסקה חלקית שתביא חזרה את האזרחים החיים בלבד, במחיר נמוך יחסית וניתן לעיכול ביטחונית ופוליטית.

אין ראש ממשלה ישראלי הרוצה להצטייר כמי ששכח מאחור את גופות החללים, גם אם המחיר יהיה עוד שנים בכלא עבור האזרחים החיים.התוצאה הטרגית היא שהשבויים החיים, משלמים את מחיר הרצון של ישראל להחזיר את גופות החללים. סדרי העדיפויות התהפכו, גופות לפני אזרחים חיים.  

סרטוני הוידאו אותם שחרר חמאס, בהם נראים האזרחים הישראלים הישאם א-סייד ואברה מנגיסטו לא יגרמו לזעזוע וללחץ ציבורי. החברה הישראלית אדישה לגורלם, אחד לא יהודי, השני אתיופי, שניהם לוקים בנפשם ועברו לרצועה ביוזמתם. אך הסרטונים מייצרים מחויבות מוסרית של ישראל להחזירם בהקדם, ובחיים. מנגיסטו וא-סייד לא נמצאים בשבי החמאס סתם, הם כלואים בעזה בגלל היותם ישראלים, הם הפכו לקלף מיקוח במאבק ביננו לבין הפלסטינים.

עוד ב-

מלחמה עכשיו - בן גביר ונתניהו מבינים רק כוח | יריב אופנהיימר

לכתבה המלאה

דווקא האדישות הישראלית (המזעזעת) הורידה את ״מחירם״ ומאפשרת שחרור מהיר והגיוני. דרושה מנהיגות ישראלית אמיצה, שתניח לפופוליזם בצד ותעדיף את החיים על פני המתים, ותפעל במהירות להחזרת שבוייה החיים בעסקה כואבת אבל הגיונית.