"אוראל צברי וסיון תם ב'ערב טוב עם גיא פינס'"

אוראל צברי וסיון תם הם זוג מקסים. בראיון לקראת לידת בנם הבכור שעתיד להתרחש בתחילת חודש דצמבר הם משתפים קצת מהחיים האישיים שלהם למצלמות של תוכנית הרכילות הנצפית של קשת 12.

אוראל צברי התפרסם ב"רוקדים עם כוכבים" ואז גם ב"ארץ נהדרת" וב"שנות ה-90", לפני כן כיכב על בימת הפסטיגל אבל מסתבר בכלל שאת ההופעה הטלוויזיונית הראשונה שלו הוא עשה ב"חדר של חני" ב-2001 (לפי ויקיפדיה). גם סיון אשתו נמצאת בתחום המשחק, היא הנחתה לא מעט פינות בטלוויזיה ומדובבת בסרטים וסדרות, ועשתה הופעת אורח נפלאה בסדרה "שנות ה-90".

השניים שיתפו כיצד הכירו ברשת החברתית פייסבוק (השדכן הכי נפוץ בימים אלו) והציגו את הבית שלהם ברחובות. החיים שלהם נראים מאוד פשוטים ומאוד רגילים, וזה מה שיפה בהם. לא גרים במרכז תל אביב או מחפשים את ההילה הזוהרת, שני אנשים שפשוט עובדים קשים ומתקדמים בזכות זה. אותנטיים ואנושיים, ואי אפשר שלא להתאהב בהם. מסוג הראיונות שלא מרגישים שהיה מעורב בהם יותר מדי יח"צ מסביב, מה שגורם לכל הצפייה בכתבה להרגיש אמיתית. 

(זוג מקסים. אוראל צברי וסיון תם בראיון ל"ערב טוב עם גיא פינס")

"החיים הם תקופה קשה"

הסוד של חנוך דאום זה ברצון להיות גם וגם, לנסות להציג את המורכבות והקונפליקטים הפנימיים שלו לקהל הרחב. בפרק הסיום רואים אותו מגיע לישיבה שבה למד כנער, כאשר יש גם סצנות של פלאשבקים לתקופה שבה היה תלמיד. נראה כי היה לו חשוב לרצות את הוריו, ולכן הסכים לעבור לפנימייה דתית. אך הוא סבל שם כל כך, ואפילו הפרסום שלו היום כאיש תקשורת לא גורם לו לזכות במעמד של בוגר מבוקש שהגיע להישגים רבים בחייו.

תמונתו האישית נמחקת מתמונת "המחזור" של בוגרי הישיבה, וגם המנהל שנזכר בו, לא מתרשם ממה שהוא הפך להיות היום. בסך הכל הציג דאום נקודת מבט עצובה על הימים שלו כנער, מה שגורם לי לתהות, מדוע הוא היה חייב ללמוד שם? האם זה היה בעיקר בגלל שרצה לרצות את ההורים או אולי בגלל שפחד שזה יחשב כישלון לא ללמוד בישיבה? נראה כי לא עבור כולם החוויה של ישיבה דתית במוסד של פנימייה יכולה להתאים, ולכן יש ראיונות קבלה למקומות כאלה. ייתכן והיום חנוך דאום לא היה עובר אותם, אבל זה לא משנה לנו. כי דווקא בזכות התקופה שלו כתלמיד ישיבה הוא הפך לדמות שהוא היום, שבזכותה כתב את עלילת הספר והסדרה.

("החיים הם תקופה קשה". צילום מסך קשת 12)

"ניפגש בכריסמס הבא"

איך יודעים שהחורף הגיע? מגיע מבול של סרטי כריסמס בנטפליקס. כל אחד מהם גרוע יותר מהשני מבחינת העלילה שלו. ובכל זאת אני מוצאת את עצמי מרותקת כמעט כל שנה מחדש לכולם. ככה גם בסרט החדש של כריסטינה מילאן, ובשאר סרטי הכריסמס שעלו בשבועיים האחרונים לרשת הסטרימינג.

אולי זאת הבריחה מהמציאות, הכמיהה למשהו שאנחנו לא חווים ביום יום והסיפורים הרומנטיים שמלווים כל אחד מהם. אני גם לא חוגגת את חג המולד, כמו רבים מהישראלים (אם כי בשנים האחרונות יש איזה טרנד של אירועי ומסיבות כריסמס) ובכל זאת לא מדובר בחג שהוא שלנו. אז כיף לראות את זה על מסך הטלוויזיה, עם הקישוטים, האורות, המתנות והשלג.

עוד ב-

חנוך דאום איחד את עם ישראל בסדרה שלו - חבל שזה לא קורה במציאות

לכתבה המלאה

זה כל כך רחוק ממה שקורה אצלנו. מדי יום מתקבלות כאן בשורות קשות, ואי אפשר לראות את הסוף של המלחמה. כנראה שבגלל זה אני מתמכרת לשעתיים של בריחה.