אני זוכר את עצמי עומד ומסתכל סביבי, משנן את הפנים והשמות שנמצאים איתי ברגע הזה, שברור לי שישנה את חיי.

זה עתה סיימנו את מסלול ההכשרה ביחידת 'שמשון' – יחידת מסתערבים שהוקמה בשנות ה-80 ופעלה בעזה וביהודה ושומרון. על אף האימונים והתרגולים שנמשכו חודשים ארוכים ומפרכים, לא יכולנו לשער את עוצמת ומגוון האירועים והמשימות עמם נידרש להתמודד בהמשך שירותנו.

אלו לא היו ימים רגילים. השנים היו השנים שבין האינתיפאדה הראשונה לשנייה, חתימת הסכמי אוסלו והטבח במערכת המכפלה, אוטובוסים שהתפוצצו חדשות לבקרים ומחבלים מתאבדים ששטפו את הארץ. גזרת הפעילות שלנו הייתה רועשת וגועשת, ואנו מצאנו עצמנו יום-יום, לגמרי לבד בלב אוכלוסייה עוינת, מבצעים משימות ביטחוניות עלומות.

על בסיס יומי לחמנו חברי לצוות ואני, כתף אל כתף, בשליחות מדינת ישראל וצבא ההגנה לישראל, בכל מקום ובכל משימה שהוטלה עלינו. שירתנו תחת ממשלות שונות, וביצענו את משימותינו למען בטחון העם והארץ הזו, מבלי להסס.

אני זוכר את עצמי עומד ומסתכל סביבי, על הפנים והשמות שנמצאים איתי ברגע ההוא: על ארמונד אסולין מטבריה, ועל דן בן יהודה, מקיבוץ מזרע; על ניר אלבז מנצרת עלית, ועל אורי גבעון מטירת צבי; על ידידיה גורפינקל מאלקנה, ואני, אסיף מחוף הכרמל, שם איתם. חלקי הפסיפס הישראלי כולו, בתוך צוות אחד קטן של לוחמים. מכל קצווי הארץ הגענו, נושאים איש-איש את מורשתו ואת נוף ילדותו, השונים כל-כך אלה מאלה. אבל ההבדלים שבין ילדותי בבית הילדים בקיבוץ ובין זו של ארמונד ותשעת אחיו ואחיותיו בטבריה, התגמדו כאשר שמנו את חיינו זה בידיו של זה, ויצאנו יחד להגנת עמנו; ההבדלים בין נוסח הקידוש של משפחת אלבז מטבריה ושל משפחת גבעון מהקיבוץ הדתי לא שינו דבר. כתף אל כתף לחמנו, כתף אל כתף שבנו מהקרב, כתף אל כתף בכינו בדממה כאשר טמנו את חברינו שנפלו, והותירו בליבנו פצע שלא יגליד. יודע כל מי שפגש את השכול מקרוב - הזמן אינו מרפא דבר. הוא מרחיק, ומקהה, ולרגע אולי אף משכיח – אך הכאב והגעגוע מקבלים בכל שנה ושנה צורה חדשה ומקום חדש בחיים שלנו, אנו שנותרנו כאן.
 
הסיפור של 'צוות דיאמנט' מיחידת שמשון הוא הסיפור הישראלי. כמו בצוות שלנו, גם בחברה הישראלית כולה, טמונה העוצמה ביכולתנו להתחבר, להתאחד לפעול יחד - על אף ההבדלים. למרות תפיסות העולם השונות. וגם כאשר מתגלעות מחלוקות בינינו, ואי-הסכמות עמוקות. חובתנו היא לשמור על המקום לכל אחד ואחת. לכל חלק וחלק בפסיפס. הפסיפס הישראלי הוא מורכב מאוד, אך בו – גם טמון כוחנו. חלקיו השונים כל-כך, הם המעניקים לו את המשמעות, את יופיו ואת ייחודו. זהו הפסיפס שנמצא בכל טנק במלחמת יום הכיפורים. זהו הפסיפס בכל גדוד גולני שלחם בלבנון. זהו פסיפס שברירי. עוצמתנו כחברה תימדד, לעד, ביכולתנו לראות ולהעדיף את המשותף בינינו על פני השונה. את המחבר והמקרב על פני המפלג והמרחיק. כך ציוו אותנו הנופלים והנופלות.
 
התקופה הזו היא אינה תקופה רגילה. אנו מצויים בעיצומה של מחלוקת המאיימת לקרוע קרע בעמנו. השנה, יותר מתמיד, אני חושב שיום הזיכרון מבקש מאתנו לזכור לא רק את יקירינו שהלכו מאתנו, אלא גם את הצוואה שהותירו לנו בלכתם, והיא אחת: אחדות!

עוד ב-

בצל המתיחות: משפחות שכולות הגיעו לבתי העלמין לפני יום הזיכרון

לכתבה המלאה

הכותב: ראש מועצת חוף הכרמל, אסיף איזק