ב-7 באוקטובר, בוקר שמחת תורה, יישובי עוטף עזה עברו תופת נוראית. איתם, החברה הישראלית כולה, עברה טראומה לאומית בהיקף שלא נראה כמותו מאז השואה. המונח "טראומה", שנהייה שגור כל כך בפי רבים, מגיע מיוונית ומשמעו פצע או דקירה. מהי בדיוק מהותה של אותה הפציעה, במובן הנפשי והלאומי? זוהי סוגיה שדורשת בירור, משום שהבנת מהות הפציעה הינה אחד המפתחות החשובים על מנת לטפח את החוסן ואת היכולת להתמודד איתה ולצמצם את השפעותיה ארוכות הטווח. משום כך, אני רוצה להקדיש את ראשית הדברים להעמקת הבנתנו אודות טראומה בכלל והטראומה הנוכחית בפרט.

פתחתי את הטור בהדגשת חריגות היקפה של הטראומה הנוכחית. על כך ראוי להרחיב, משום שההיקף המדובר נרחב בכמה וכמה רבדים. הרובד הראשון, הינו כמובן היקף הנפגעים הישירים של אירועי אותו יום שבת מר ונמהר. למעלה מ-1,400 הרוגות והרוגים, ויותר מ-230 חטופות וחטופים. אלו מספרים שלא הכרנו עד היום.

הרובד השני של הפגיעה, הוא היקף הרוע אליו נחשפנו. לא אפרט כאן את הזוועות הנוראות, אך דומני כי יש קונצנזוס מוחלט על כך שרוע מפלצתי שכזה אנו פוגשים רק במחוזות האימה הגרועים ביותר, כשהקרבה של רוע כזה אלינו במציאות הקונקרטית של חיינו מעורר בנו פלצות ואימה. המחשבה שיש מי שצלמו צלם אדם, אך תוכו מפלצתי כל כך, הינה מחשבה נוראית שלא מניחה לנפש.

הרובד השלישי, נוגע אל רובד האמון, והוא מתחלק לשניים. פגיעה באמון בצבא ובמדינה מחד, ומאידך, פגיעה באמון הבסיסי בין בני אדם, ובראשם הציבור הערבי מבית ומחוץ. הרובד הרביעי הוא האובדן. רבים כל כך מכירים באופן אישי מישהי או מישהו שנרצח, נחטף, או נפגע. מי שלא מכיר, פוגש בכל מקום את הסיפורים, הפרצופים והשמות – ופותח עצמו לכאב גדול של אובדן.

נקודה נוספת שנדרש להניחה על השולחן, היא שהטראומה לא חלפה: אנו נמצאים במציאות טראומטית מתמשכת, כשאיומים שונים עוד נוכחים מאוד בחיינו. אם לרוב מדברים על "פוסט-טראומה", הרי שכאן הטראומה טרם חלפה, אין "פוסט" פשוט וחזרה לשגרה.

אפקט הטראומה
בהתאם לרבדים השונים, טראומה פועלת עלינו בכמה אופנים. ראשית, היא מעוררת חרדה לשלמותנו הנפשית והפיזית. שנית, היא פוגעת באמונות הבסיסיות ביותר שלנו בנוגע לעצמנו, לאחרים ולעולם באופן כללי. שלישית, היא קוטעת את רצף החיים ויוצרת חוויה של ה"אני" ולעיתים "העולם" של לפני ואחרי אותה נקודה בזמן.

הביטוי של כל אלו יכול להיות פיזי-גופני (כגון בכי רב, רעד, קשיי שינה, כאבי ראש וכאבי בטן); קוגניטיבי (כגון מחשבות קטסטרופליות על מה שיקרה, מחשבות של חוסר אונים, מחשבות של חוסר ודאות); רגשי (למשל דיכאון, אבל, ייאוש, בושה או אשמה); ולבסוף במישור ההתנהגותי, שכולל בעיקר התנהגויות של הימנעות וניסיון להחזיר לעצמנו תחושה של שליטה (לא פעם שליטה מדומה). חשוב להבהיר: כל אחת מהתגובות הללו הינה תגובה נורמלית וטבעית במצב הכל כך לא נורמלי שבו אנו שרויים. מכאן עלה השאלה איך ממשיכים ומה ניתן לעשות?

פרופ' מולי להד, מייסד מרכז "משאבים" לחוסן וטיפול בפסיכוטראומה בקריית שמונה, אמר פעם: "לא ניתן למנוע מציפורי הצער לחוג מעל לראשינו, אבל ניתן למנוע מהן לבנות שם את קינן". אכן, הרבה מאוד לא בשליטתנו, אבל יש לא מעט שאנו יכולים לעשות על מנת לקדם חוסן גם כאשר הטראומה כה עוצמתית. למעשה, מחקרים מראים כי כ-90% מהאוכלוסייה, יצליחו לחזור לתפקוד (משמע יגלו חוסן) עם הזמן. היתר, ולצערנו מדובר בכמות לא קטנה של אנשים, עשויים לפתח תגובת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) אשר עצימותה קשה יותר ומשכה כרוני יותר. את זה אנו שואפים לצמצם.

ד"ר קובי שטיין (צילום עידן גרוס)

מייצרים חוסן
ישנם המון גורמים אשר יכולים להגביר חוסן, אך היריעה קצרה מלהכיל במאמר קצר אחד. על כן, אם היה עלי להעביר מסר אחד בלבד באשר לחוסן, הרי הוא זה: "אל תתמודדו לבד!". מחקרים רבים מראים שגורם חוסן ראשון במעלה טמון בתמיכה החברתית. יש בכוחה לא רק להקל על ההתמודדות בטווח המיידי, אלא אף לצמצם משמעותית את הסיכון שתגובות אקוטיות יתפתחו לכדי תגובות כרוניות.

מטבעו, האדם הוא יצור חברתי. ככזה הוא, משמע אנחנו, זקוקים לאחרים. היכולת לשתף אחרים במה שעובר עלינו, ולא להישאר עם זה לבד היא חשובה. היא גם מאפשרת לנו להוציא את מה שאצור בפנים, גם להתחיל ולסדר את המחשבות שלנו ואת הסיפור של מה קרה, וגם מאפשרת לנו לבקש עזרה בדברים שכעת קשים לנו. לרוב, סביבתנו הקרובה והמוכרת תוכל לתת לנו מענה מיידי שכזה.

עם זאת, צריך גם לומר באותה הנשימה: כאשר ניכר כי אין הטבה, או אם הפגיעה בתפקוד גדולה מאוד, זה לא רק "בסדר", אלא גם ממש רצוי, לחפש עזרה של איש או אשת מקצוע. טיפול פסיכולוגי ממוקד טראומה יכול להיטיב מאוד עם נפגעי טראומה. בהמשך לכך, נוסיף כי אחת התמיכות הגדולות שאנחנו יכולים להציע ליקירינו שאנו מזהים שזקוקים לכך, היא דירבון להגיע לטיפול.

לסיום, אני רוצה לומר משהו על מציאות טראומטית מתמשכת. למציאות כזו, שבה האיום מעורר החרדה עוד לא חלף, יש חסרונות רבים, אך גם יתרון אחד חשוב. החיסרון הברור הוא שהקו המפריד בין פחד שתפקידו לשמור עלינו ובין חרדה שמחבלת בתפקודנו היומיומי, קשה מאוד לאבחנה. חיסרון שני, הוא שמאחר וכולנו באותה סירה, או לכל הפחות בסירה דומה, אז אין זה בלתי סביר שגם מי שמציע עזרה, בעצמו צריך תמיכה ועזרה.

מנגד, אותם חסרונות יכולים להפוך גם ליתרון. אחת התחושות הקשות שמעוררת טראומה היא תחושת הבדידות, המאופיינת במחשבה שאף אחד לא יכול להבין מה עובר עלי ולכן אף אחד לא יכול לעזור לי. אך דווקא במציאות הטראומטית המתמשכת, אנו יכולים לשאוב כוח מעצם היותנו יחד, בחוויות דומות. אם כולנו נעשה מאמצים להיות קשובים לסביבתנו, למצוא היכן נוכל לפעול יחד להתמודד, ונשים לב למי צריך יותר תמיכה כעת ומי יכול לספק אותה – אני סבור שנצלח את התקופה הזו עם החוסן המירבי. "יחד ננצח", זו לא רק סיסמה, זו הנוסחה הטובה ביותר לחוסן שלנו, הפסיכולוגי והלאומי כאחד.

*הכותב, ד"ר קובי שטיין, הוא פסיכולוג שיקומי-קליני, מרצה בכיר בבית הספר למדעי ההתנהגות והחוג לפסיכולוגיה, וראש התוכנית לתואר ראשון בפסיכולוגיה במסלול האקדמי המכללה למינהל.

עוד ב-

חרבות ברזל, היום ה-26: בכיר חמאס חוסל, הפעילות הקרקעית בעיצומה

לכתבה המלאה