מתי החלטת להיות רופאה?

"קשה לי לשים את האצבע על נקודת הזמן המדויקת. גדלתי בבית בו שני ההורים רופאים מומחים ברפואה פנימית, אז כנראה זה היה מתבקש - אם כי אחיותיי יחלקו עליי. אני מניחה שהמחשבה בעצם הייתה שם תמיד, ולקראת השחרור מהצבא זה כבר היה לי ברור. ואכן, כך קרה שתוך פחות משנה מהשחרור התחלתי את לימודי הרפואה".

איך משלבים חיי משפחה עם קריירה רפואית אינטנסיבית?  

"השילוב הזה הוא אתגר. לשמחתי, זכיתי במשפחה תומכת במיוחד שמעניקה לי עזרה רבה, כמו גם במנהלת שמבינה. בעלי קצין בקבע, ובתקופה בה ביצעתי תורניות כבר יצא שלא נפגשנו לאורך שבועות. הילדים, אגב, היו לעתים ישנים אצל הסבים. במצב עניינים שכזה, באופן טבעי אנו נעזרים בכל מי שאפשר וישנים פחות. היום הילדים עצמאים, בוגרים וכמובן מבינים את תחושת השליחות וכמה חשוב להיות שם עבור המטופלים".

הדבר החשוב ביותר שלמדת במהלך השנה האחרונה?

"השנה האחרונה הוכיחה שאנחנו לא תמיד יודעים הכול - ובמצבים של אי-ודאות, הדבר הכי בטוח הוא אנושיות, אכפתיות ועזרה ההדדית. הדברים הללו מקבלים חשיבות גדולה אפילו יותר במקצוע שלנו, ואולי בזכותם אנו מצליחים גם לתמרן בין מגוון העיסוקים הרחב".

רגע משמעותי שחווית במהלך השנה האחרונה?

"היו הרבה רגעים משמעותיים. הקורונה הביאה איתה בכל יום התמודדויות, אתגרים ומורכבויות חדשות - חלקן עם סוף טוב וחלקן פחות. מאחורי הסטטיסטיקות והמספרים עומדים אנשים שבכל יום  ממשיכים ומתמודדים. את אחת המטופלות אצלנו, אמא לשבעה, אני מלווה מהאשפוז ובתהליך השיקום וההחלמה במסגרת מרפאת המחלימים. אני זוכרת עד כמה התרגשנו יחד כשהיא סיפרה שסופסוף הצליחה לחזור לבשל לילדיה, ועד כמה משמעותית הייתי עבורה בתהליך הזה. להיות מסוגלת להיות משמעותית עבור המטופלים זו בהחלט זכות גדולה".

מסר אחד שתבקשי להעביר לקהל הקוראים?

"במיוחד בתקופה הזו, המחויבות של כולנו היא לשמור על הבריאות שלנו ושל הסובבים אותנו. חשוב להכיל אחד את השני להקפיד על סובלנות, הקשבה, אנושיות ואכפתיות כלפיי האחר. זו הדרך לחולל שינוי".