מתי החלטת להיות רופאה?

"עוד מילדותי ברוסיה היתה לי מודל לחיקוי. הייתי מוקפת בסיפורים על סבתי שהחלה את דרכה כרופאה בשנות ה-20 של המאה הקודמת ונאבקה באפידמיות כמו כולרה, טיפוס ועוד. היא הייתה ממש חלוצה והערצתי אותה. היינו חמישה ילדים ואמא שלי טיפלה בנו בכל המובנים. היא אפילו למדה מהספרים של סבתא והייתה הרופאה של המשפחה".
 
איך משלבים חיי משפחה עם קריירה רפואית אינטנסיבית?
 
"זה מאבק קשה ומתמשך, אחד תמיד בא על חשבון האחר. אני חושבת שהצלחתי לשלב הודות לתמיכה וההבנה הרבה ממשפחתי, בעיקר מבעלי שהקריב רבות. כיום, ילדיי (בת 37 ובן 33) מבינים את חשיבות עבודתי ואני מקבלת מהם תמיכה ואהבה. לצד זה, אני חיה עדיין לפעמים עם תחושה שיכולתי להעניק יותר תשומת לב למשפחה שלי".
 
הדבר החשוב ביותר שלמדת במהלך השנה האחרונה?
 
"השנה האחרונה הוכיחה עד כמה החיים בלתי צפויים. בשנה הזו גילינו שוב את החשיבות של עבודת צוות. בגלל מחסור בכוח אדם התגייסו עובדים ממחלקות שונות כדי לסייע בטיפול בחולי הקורונה. באופן אישי, מצאתי את עצמי מטפלת במונשמים במצב קשה, כשבהקשר הזה חשוב לומר שלא התמודדנו עם חולים כאלו ובמספרים כאלו בעבר. נתקלנו במצבים בהם הנשמה רגילה לא עוזרת. אם בעבר, במקרים של אי-ספיקה נשימתית ידענו איך לטפל ואיך לעזור, בקורונה היינו צריכים לעבוד ביחד תוך שיתוף פעולה עם מומחי טיפול נמרץ כדי למצוא שיטות חדשות".
 
רגע משמעותי שחווית במהלך השנה האחרונה?
 
"בגל הראשון והשני ההנחיות לטיפול בתוך מחלקת הקורונה היו מגבילות יותר. קרובי משפחה לא הוכנסו למחלקה. אני הייתי הרופאה היחידה בקרב צוות רופאים גברים במחלקה והמטופלים ישר זיהו אותי והיו מחכים לי, מתרגשים מנוכחותי. הם היו אומרים לי 'מהבוקר מחכה לך', והצליחו לזהות אותי גם מתחת לכל המיגון. ברגעים הללו הבנתי איך דברים פשוטים כמו מגע, התייחסות ותשומת לב - הופכים לחלק כה משמעותי בטיפול. לכן היה לי חשוב למצוא את הדרך, למרות המיגון והמגבלות, להגיע למצב של קשר אישי, מגע וקרבה".
 
מסר אחד שתבקשי להעביר לקהל הקוראים?
 
"אנשים חייבים להפנים שהמחלה קשה ואין לה עדיין תרופה. מעבר לזה, צריך להביא בחשבון שבגל האחרון החולים הם בעיקר צעירים. הדרך היחידה לטיפול היא מניעה. ההתנהגות שלנו משפיעה ישירות על הילדים שלנו, הם עכשיו בקבוצת הסיכון העיקרית כי הם אינם מחוסנים. תשמרו על ההנחיות, תשמרו על חיי הילדים שלנו".