מתי החלטת להיות רופאה?

"גדלתי בבית שבו חיי בית החולים היו חלק בלתי-נפרד מהיום יום. אימי הייתה אחות מיילדת, וכילדה הקפידו לשאול אותי אם ארצה להיות רופאה כשאגדל. בזמנו אמנם לא ידעתי לענות על השאלה, אבל כנראה שכבר אז משהו בכל זאת חלחל. כשבגרתי, ניסיתי להתקבל לבית הספר לרפואה בבאר שבע וזה לא צלח.

חישבתי מסלול מחדש ופניתי ללימודי ביולוגיה, מתוך מחשבה שאהיה מדענית דגולה. לאחר חודשיים הבנתי שזה לא בשבילי. הלכתי להיות פקידת קבלה ואפילו שקלתי לעשות הסבה לתחום המלונאות. בשנת הלימודים הבאה הצלחתי להתקבל לאותו המוסד, וכמה ממנהלי המחלקות בשיבא אף היו חבריי לכיתה. לטיפול נמרץ הגעתי במקרה מיד אחרי שסיימתי התמחות ברפואה פנימית, כשמנהל הטיפול הנמרץ בשיבא שאל לדעתי על התחום. לימים, החלפתי אותו בתפקיד".

איך משלבים חיי משפחה עם קריירה רפואית אינטנסיבית?

"מדובר בשילוב מורכב שגובה מחיר כבד. התחושה היא שאת אף פעם לא נמצאת במקום שבו את צריכה להיות. למזלי, אני זוכה לתמיכה מלאה מבן זוגי ומילדיי הנפלאים - וזה הופך את השילוב לקל הרבה יותר. מעבר לזה, הצוות שלי בטיפול הנמרץ, על אף השעות הרבות שאנו עובדים יחד, תמיד משדר תחושת משפחתיות. בתקופה הזו במיוחד אני מרגישה שגם הם חלק ממשפחתי".

הדבר החשוב ביותר שלמדת במהלך השנה האחרונה?

"הבנתי עד כמה המשפחה שלי חשובה לי. הם היו וימשיכו להיות העוגן וסירת ההצלה שלי בסערת הים של הקורונה. ידעתי זאת כל הזמן, אבל השנה התחושה הזו רק הלכה והתעצמה".

רגע משמעותי שחווית במהלך השנה האחרונה?

"השנה הזו הורכבה מלא מעט רגעים משמעותיים. חוויתי רגעים בהם החכמתי מהחולים עצמם, שלימדו אותנו מצד אחד צניעות באשר ליכולותינו, ומצד שני שאסור להתייאש בכל הנוגע לקורונה. בנוסף, התמודדנו עם אתגרים מקצועיים ונפשיים אשר לא נתקלתי בהם בכל שנותיי כרופאת טיפול נמרץ".

מסר אחד שתבקשי להעביר לקהל הקוראים?

"קחו אחריות על עצמכם ועל אלו אשר תלויים בכם – ולכו להתחסן. הקפידו שלא להידבק ושמרו תמיד על ההנחיות".