מתי החלטת להיות רופאה?

"האמת היא שבשנות העשרים שלי רציתי להיות דווקא קולנוענית. ניסיתי להתקבל לבית ספר לקולנוע, אליו מתקבלים מספר מועט של אנשים מתוך מועמדים רבים. עברתי את הבחינות אבל נפלתי בריאיון. אז בעצם החלטתי ללכת לרפואה. בשנים הראשונות ללימודים לא הייתי בטוחה שבחרתי נכון, אלא שמהרגע שהתחילו השנים הקליניות (כאשר נכנסים למחלקות), העניין גדל. היום אני מאוהבת במקצוע הזה, בעיקר בתחום של מחלות זיהומיות, ומחלות טרופיות. התחום הזה איפשר לי להתנסות ברפואה בעולם שלישי, שזה ניסיון ייחודי ופוקח עיניים".
 
איך משלבים חיי משפחה עם קריירה רפואית אינטנסיבית?

"במילה אחת: קשה. לא פעם יש גם רגשות אשם. ועם זאת, אני יודעת שהילדים מעריכים מאוד את המקצוע שלי ואת ההשקעה שלי בו, ואני מקווה שזה גם נותן להם דוגמה אישית".
 
הדבר החשוב ביותר שלמדת במהלך השנה האחרונה?

"השנה בגלל אילוצים שונים בבית חולים התנדבתי להתעסק בתחום שלא הכרתי קודם, ולהיות אחראית בין השאר על חקירות אפידמיולוגיות של חולי הקורונה אצלנו. למדתי את התחום תוך כדי תנועה ושוב הבנתי עד כמה רפואה זה תחום רחב ומגוון, שהוא הרבה מעבר לרק טיפול בחולים. ועדיין, אני מודה שמבחינתי טיפול בחולים היה ונשאר החלק הטוב ביותר במקצוע".
 
רגע משמעותי שחווית במהלך השנה האחרונה?

"היו רגעים רבים כאלו השנה - רגעים של מאמץ ושל עבודה קשה ומאתגרת עד מאוחר. החלק הטוב בעבודה הקשה השנה טמון בתחושה של התגייסות כללית של רבים מאנשי הצוות. זה מעניק תחושה טובה של אחווה שלא תמיד קיימת בבתי החולים בימים רגילים של שגרה".
 
מסר אחד שתבקשי להעביר לקהל הקוראים?

"חולה קשיש שלי שהכרתי היטב במשך כמה שנים על רקע אישפוזים חוזרים במחלקה הפנימית בה עבדתי, אמר לי באמצע תורנות לילה, באשפוז האחרון שלו ממש כשהיה למעשה על ערש דווי: 'את יודעת מה היה המפתח שלי לחיים טובים? לתת יותר מאשר לקבל'. הרגשתי שהוא אומר זאת בכנות מוחלטת ובאמונה אמיתית,  ואת המסר הזה אני מקפידה להזכיר מדי פעם לעצמי".