כשמפשפשים בארכיון המתפקע מדברי דיבה בשפת ביבים, מפי השר דודי אמסלם, מוצאים מהשנה האחרונה בעיקר התקפות שלוחות רסן – נטולות כל שארית של ממלכתיות – נגד מערכת המשפט שעל תפקודה הוא, לכאורה, אמון בממשלה.

פעם טען ששופט העליון, דוד מינץ, "שתה ויסקי" לפני חתימת פסק דין חשוב; בעמיתתו יעל וילנר חבט שהיא "לא יודעת מה היא כותבת", תוך שטפל עליה אישומים בגזענות, ולקינוח לא שכח להעליל על הנשיאה חיות, שלדבריו "לא סובלת את האמסלמים והמכלופים". להסתה חסרת היסוד שלו יש, למרבה הצער, אלקטורט מסוים בליכוד – וברור מדוע היא הסעירה שוב ושוב את מאות אלפי המפגינים נגד המהפכה המשפטית ("בעלי המרצדסים והרולקסים", כלשונו המכפישה של השר הנוסע כמובן ברכב שרד ועונד בעצמו שעון יוקרה).

אלא שבניגוד לכותרות הבומבסטיות, את כוחו הפוליטי אמסלם לא שואב מתפקידו השולי עד כדי גיחוך במשרד המשפטים. יש לו מעיין נסתר, בלתי נדלה, שמרוחק אמנם מהרדאר התקשורתי אך מניב לו עוצמה שלטונית ואישית שרק מעטות מתחרות בה. מדובר בסמכות הפיקוח על רשות החברות הממשלתיות – רגולטור שחולש על 71 עסקים בבעלות המדינה כולל חברת החשמל, התעשייה האווירית ורפאל, דואר ונתיבי ישראל, הרכבת ומקורות, נמל אשדוד ונתג"ז והרשימה עוד ארוכה. כל ארגון כזה זקוק ליו"ר ולדירקטורים, שיקבלו את הג'וב הנחשק גם עפ"י החלטתו של השר הממונה, ובתורם יפעלו (לעיתים בשליחותו) למינוי או הדחת מנכ"לים בחברות החשובות במשק: אלה שבונות ומחזיקות את התשתיות החיוניות לתפקודו, במחזורי פעילות של עשרות מיליארדי שקלים, עבור כלל בעלי המניות – כלומר, אנחנו.

אם גם לכם כל זה נשמע כמו כר פורה לסיאוב ושחיתות, כיוונתם לדעת גדולים: ב-2014 הקימו באוצר את "נבחרת הדירקטורים" – מאגר שרק מתוכו, למעט במקרים מיוחדים, ניתן יהיה למנות חברים במועצת המנהלים של החברות הממשלתיות. למועדון הזה יכלו להתקבל מי שעמדו בדרישות סף של השכלה, ניסיון, כישורים – ומבניהם בלבד, השרים האחראים על כל חברה הורשו לבחור בשמות העדיפים בעיניהם. בשנים הראשונות לפעילותה סבלה הנבחרת מחוסר גיוון שהתבטא במיעוט נשים ונציגים לפריפריה ולבני המיעוטים – אבל בסבבים הבאים הקריטריונים שונו, השורות נפתחו והעיקרון החשוב נשמר: השר הממונה לא רשאי עוד למנות כל מקורב למשרת דירקטור, אלא רק אנשי מקצוע שעברו מיון, באופן ששיפר לבלי הכר את האיכות של קבלת ההחלטות בחברות ממשלתיות. את השינוי אפשר לראות גם במספרים: מהפסד מצרפי של 418 מיליארד ₪ ב-2013, ערב הקמת המאגר המסנן, לרווח של 1.2 מיליארד ₪ בכל החברות ב-2015 – ומשם עוד עליות חדות ורצופות, עד ל-4 מיליארד שקלים בשנה שלפני משבר הקורונה.

על ההצלחה האדירה הזו העיבה רק בעיה אחת: הגבלת כוחם של השרים, שהתרגלו במשך שנים לקדם את אנשי שלומם למשרות נחשקות עם תגמול מפנק, והפכו לנפגעים העיקריים מהשיטה החדשה. עוד ב-2020, כשקיבל לראשונה את האחריות על החברות הממשלתיות בממשלת הרוטציה נתניהו-גנץ, אמסלם חשף את שאיפתו לבטל את נבחרת הדירקטורים – אך נבלם לבסוף בידי בג"ץ, שאימץ בצו ביניים את עמדת היועמ"ש, ולפיה ההליך השוויוני והתחרותי הוא "דרך המלך" לאיוש משרות ציבוריות. ממכתב חריף ששיגרה השבוע לשר מנהלת רשות החברות, מיכל רוזנבוים, עולה שגם בסיבוב הנוכחי אמסלם פועל לביטול הנבחרת – ולמעשה, לחזרתן של הפוליטיזציה ותרבות הג'ובים בעסקים האסטרטגיים שהמדינה מחויבת לנהל בזהירות רבה, כנאמנה של הציבור כולו. רוזנבוים ציינה את שיטת המינויים כאחת מנקודות המחלוקת המרכזיות בינה לבין אמסלם, שבעטיין הוא פועל כלשונה, "לסלק אותי מהדרך, לאור עמידתי על קיום הוראות הדין וכללי המנהל התקין".
 

אפשר כמובן להתווכח מהם בדיוק ההשכלה והניסיון הנדרשים לפיקוח על חברה: האם לדוקטור למימון יש יתרון על פני מנהל מנוסה מאוד, אך חסר תעודה פורמלית, כדירקטור בנמל אשדוד? האם אדם שמכיר היטב את הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, פחות מתאים להתוות מדיניות בחברה כמו "עמידר" לעומת מי שחזר זה עתה משנים של כתיבה אקדמית בהרווארד? אלה שאלות טובות וחשובות, כל עוד מנהלים את הדיון במטרה לגבש את הקריטריון הרלוונטי ביותר למשימה – ולא כדי לבטל כל קריטריון שהוא, בניסיון להכשיר משטר של מינוי מקורבים בלי הגבלה. במובן הזה, המזימה לבטל את הנבחרת (להבדיל משאיפה לגיטימית לגוון אותה), היא ראשיתן הכמעט ודאית של פרשיות שחיתות חדשות שעליהן עוד נשמע בשנים הבאות. אסור לתת לזה לקרות.

הניסיון השקוף של אמסלם, להשתחרר מכבלי המנהל התקין בבואו למנות דירקטורים לעשרות ארגונים, מטיל צל כבד גם על מהלכים אחרים שהוא מנסה לקדם בתפקיד. כך, למשל, השר חבר בשבועות האחרונים לשלמה קרעי – בדרישה להעביר מתפקידו את יו"ר הדואר, מישאל וקנין, על אף שרשות החברות קבעה כי לא נפל פגם ממשי בהתנהלותו. משנהדף, ביטל אמסלם את ישיבת ועדת השרים לענייני הפרטה, שאמורה הייתה לאשר את מכירת הדואר, וכך אילץ את שר האוצר למשוך את התנגדותו להדחה. את מי ינסו השרים להצניח כעת במקומו של וקנין לראשות החברה, ובאיזו שיטת מינויים יבחרו? לא נצטרך להמתין זמן רב כדי לדעת. גם ברכבת ישראל, שם פועלת שרת התחבורה רגב להדיח את המנכ"ל המוערך מיכה מייקסנר, מקצועיותם ואי-תלותם הפוליטית של חברי הדירקטוריון קריטית כדי שיוכלו להחליט לטובת החברה – ולא בהכרח לטובת השרה. הגדלת ההשפעה שלה על מינויים, בוודאי לא תשחק לטובתו של מייקסנר בניסיונותיו להישאר על הפסים.

עד שתשתנה שיטת המינויים כפי שמקווה אמסלם, הממשלה ממעטת לבחור דירקטורים מתוך הנבחרת – וכך מאות משרות של מפקחים על חברות, חלקן מרכזיות במשק, נותרו למעשה בלתי מאוישות. בהיעדר יו"ר קבוע לנמל אשדוד, למשל, סמנכ"ל במשרד התחבורה – גילי כהן, הכפוף לשרה רגב – נבחר משום מה להוביל את הליך האיתור למנכ"ל החברה הבא. בישיבת דירקטוריון סוערת בנמל נטען שכהן נקלע לניגוד עניינים: מחד, עליו לבחור במנכ"ל שמבחינה עסקית הוא הטוב ביותר עבור החברה – ומאידך, השרה הממונה עליו מעוניינת, עפ"י ההערכות, בהמשך כהונת המנכ"ל הזמני שנתמך גם ע"י הוועדים החזקים שם. האם אדם שלא מחזיק בסמכויות של יו"ר קבוע יוכל להתעמת עם הבוסית שלו, כדי לקדם את המועמד המתאים בעיניו לעתיד הנמל? סביר להניח שלא, ולכן השביתה האיטלקית במינוי דירקטורים – תוצאת המאבק של אמסלם נגד הליכים תקינים – פוגעת באופן ישיר בחברות ובציבור כולו.

עוד ב-

דודי אמסלם לנציב שירות המדינה: "לפטר את מנהלת רשות החברות"

לכתבה המלאה

כל זה כמובן יישאר רחוק מהרדאר התקשורתי והפוליטי. השר דוד אמסלם ימשיך לחולל מהומות בהתקפות ריקות על מערכת המשפט, שבהחלט ראויות לגינוי אך גם נטולות השפעה ממשית. את בסיס הכוח הגדול הוא מקווה לצבור בהתערבות בחברות הממשלתיות – ועכשיו השאלה היחידה שרלוונטית היא כמה נחושים הרגולטורים מולו, לעצור את התוכנית המזיקה הזו.