שום דבר במסלול המרשים שעבר ניר גלעד במשרד האוצר, לא נראה כהכנה להתעשרות המהירה שישיג בשירות משפחת עופר. סגן ראש אגף התקציבים המיתולוגי אהרון פוגל, שעבר לשמש כסמנכ"ל התעשייה האווירית וחזר לעמדת החשב הכללי, נתפס בעבר בעיני רבים כמשרת ציבור אמיץ שלא חשש, למשל, להתעמת עם בכירי מערכת הביטחון.

אלא שלפני כ-20 שנה גלעד הגיע, כנציג המדינה, להסדר שנוי במחלוקת עם האחים המיליארדים ששלטו ב"חברה לישראל", ולפיו האוצר ישלם לה 568 מיליון שקל תמורת השבת מניות בבז"ן – מהלך שלא היה בו צורך ממשי וספג ביקורת נוקבת. תוסיפו לזה את מכירת אחזקות המדינה ב"צים" בתקופתו במחיר נמוך, לידי אותה משפחה ממש (שהתמודדה לבדה במכרז), ותקבלו קדנציה שנויה במחלוקת שנראתה לרבים כמיטיבה עם בעלי הון על חשבון האינטרס הציבורי.

ניר גלעד. צילום: משה שי פלאש 90

הסיפור הזה היה נשכח אלמלא אותו גלעד התמנה כעבור כ-4 שנים בלבד למנכ"ל "החברה לישראל" – כן, אותה תשלובת ענקית שבעניינה הכריע כחשב הכללי במדינה – וכך הפך את עצמו לסמל בלתי מעורער של תופעת ה"דלת המסתובבת": מעברים מהירים ותכופים של עובדי הממשלה, בדרך כלל רגולטורים בדימוס, לתפקידי מפתח בעסקים שעליהם פיקחו קודם לכן כנאמני הציבור.

במונחים של חברות בורסאיות בישראל, החשב הכללי לשעבר הרוויח הון תועפות בתפקיד החדש - שכר בעלות של כ-140 מיליון שקל (כולל מענק ישיר מכיסו של בעל השליטה, עידן עופר), לאורך 7 שנים שבחלקן החברה ומנייתה רשמו דווקא מפלות צורבות: מיזם המכונית החשמלית "בטרפלייס" שנסגר, ההשקעה ב"צים" שהניבה הפסדים ועוד. ביהמ"ש דחה אמנם עתירות על עצם המינוי, אך הטעם הרע שנותר שימש כחומר גלם מרכזי לסרטו המדובר של מיקי רוזנטל, "שיטת השקשוקה", שהציג את גלעד כאחד הצירים של קשרי הון-שלטון במשק.

גלעד, כמובן, הוא לא היחיד שסובב את הדלת המסתובבת בין הרגולציה במגזר הציבורי לבין העבודה כנגדה בסקטור הפרטי. אחריו הגיע למשל אלי גולדשמידט, פעם יו"ר ועדת הכספים בכנסת שהפך לסמנכ"ל הרגולציה בחברה לישראל; פרופ' עודד שריג, לשעבר הממונה על שוק ההון שאישר את מכירת "מגדל" לשלמה אליהו, נבחר לימים ליו"ר החברה; קציני משטרה בכירים בדימוס - דודי כהן, משה קראדי וגבי לסט - מונו לתפקידי מפתח בקבוצת "דלק" של יצחק תשובה, ולצידם כיהנו בה אנשי אוצר לשעבר כמו אודי ניסן. הממונה לשעבר על ההגבלים העסקיים, רונית קן, מונתה לדירקטורית בחברת הגז "רציו", שלא ביקשה ממנה בשעתה היתר להכניס את "דלק קידוחים" כשותפה במאגר "לוויתן" - מהלך שיצר בהמשך את המונופול במשק האנרגיה.

אפילו מפקחים לשעבר על הבנקים, כמו גליה מאור ורוני חזקיהו, נבחרו לאחר סיום הקדנציה לעמוד בראש המוסדות שעליהם פיקחו. המצטרף הטרי למועדון הוא שר האוצר לשעבר משה כחלון, שיצא חוצץ נגד הבנקים וכיום עומד בראש חברת הלוואות שמעניקה אשראי בריבית של 18%.
 
מקומם ככל שזה עשוי להישמע, כולם פעלו בהתאם לחוק: בניגוד לרמטכ"ל פורש, החייב ב-4 שנות צינון לפני שירוץ לכנסת (למרות ששני התפקידים נועדו לשרת את כלל הציבור), בכיר ממשלתי נדרש להפוגה בת שנה בלבד לפני שיפנה למגזר הפרטי - וגם התקופה הזו נחתכת, לעיתים קרובות, באמצעות "ועדה לקיצור הצינון" שהקימה נציבות שירות המדינה. זאת, על אף שבשתי המשרות - הממשלתית מול העסקית - אותו האדם אמור לשרת שני אינטרסים שונים בתכלית, שלעיתים קרובות מתנגשים. החשש שבשלהי הקדנציה, פקידים יכריעו לטובת חברה ספציפית (ולחילופין יימנעו מהכרעה לגביה) כחלק מגישוש דרכם לעבר הג'וב הבא, אינו מטריד כנראה את המחוקקים בישראל, כל עוד לא מדובר באיום פוליטי על המשך כהונתם-שלהם; וכך, הדלתות ממשיכות להסתובב.

הטייקונים עצמם, מתברר, דווקא מבינים היטב מה ערכו הכלכלי של פורש טרי משירות המדינה. מחקר שפרסם השבוע ד"ר נועם מיכלסון מבנק ישראל שופך לראשונה אור על הסטטיסטיקה של תופעת הדלתות המסתובבות במשק. מתברר שבין השנים 2007-2015, 60%(!) מהחברות הנסחרות בבורסה העסיקו לפחות מנהל אחד לשעבר מהמגזר הציבורי.

רוב המגויסים הגיעו ממשרד האוצר (77), ארגוני הביטחון למיניהם (60) והמערכת הפוליטית (50). הניתוח מראה באופן מובהק, כי ככל שרמת הרגולציה המושתת על חברה גבוהה יותר, כך עולה ההסתברות שהיא תשכור את שירותיו של בכיר באחד מהגופים המפקחים על אותו הענף. יתרה מזאת: במקרה כזה, גם הלוואות שתיטול החברה יינתנו לה בתנאי ריבית טובים יותר, לעומת גוף עסקי שאין בו נציג ממשלתי בדימוס!

הנתונים של ד"ר מיכלסון אינם יכולים לפסוק רשמית האם התופעה הרחבה הזו נובעת מהערכה כנה של החברות והבנקים כלפי המומחיות המקצועית שפיתח פקיד פלוני, או שמא מתקווה שרשת הקשרים שלו במסדרונות השלטון, תקנה לפירמה שבה הוא יועסק הקלות מהמדינה ויתרונות אל מול מתחרותיה. רמז אפשרי - ואולי יותר מכך - ניתן לגזור מתוך ממצא מעניין בשולי המחקר: ככל שחולף יותר זמן ממועד פרישתו של בכיר משירות המדינה, פוחתת הנוכחות שלו כדירקטור בחברות מרכזיות בשוק ההון. כישוריו כמובן לא השתנו, אך הקשרים הדרושים דווקא כן – והאטרקטיביות שלו הצטמצמה; או, בלשונו המאופקת של בנק ישראל: "ההון האנושי הייחודי של עובד לשעבר במנהל הציבורי טמון בעצם היכרותו עם המנהל הציבורי ועובדיו... לא מדובר במיומנות אישית או באיכות העובד".

האם מהמחקר משתמע, אפוא, כי חוזי העתק במגזר העסקי שמשיגים פורשי האוצר, כוחות הביטחון, המערכת הפוליטית ואף בנק ישראל עצמו - נובעים בעיקר מההיכרויות האישיות ומרשת הקשרים הענפה שהם צברו מול מקבלי ההחלטות במגזר הציבורי? האם הפוטנציאל להשפיע על חבריהם לשעבר, הוא-הוא "הנכס" האינטלקטואלי שהם מהוונים ומוכרים לכל המרבה במחיר? ובהנחה שכן, האם לא ראוי לקבוע כללים שיסייגו את האפשרות להתעשר על בסיס קשרי הון-שלטון נפוטיסטיים כאלה, גסים יותר או פחות?
 

עוד ב-

ת"א 125: זינוק השנה שייך לתשובה או לעידן עופר?

לכתבה המלאה

התשובה המסורתית בישראל חד משמעית: חופש העיסוק הוא זכות יסוד, ואם נגביל אותו באופן מוגזם כשמדובר בעובדי מדינה, נרתיע אנשי מקצוע איכותיים ומבוקשים מלהצטרף אל השירות הציבורי מלכתחילה. אלא שהנתונים החדשים מעידים כי עבודה במשרדי הממשלה אינה רק ציונות לשמה, או "קריאה למילואים" של אנשים מצוינים – אלא גם אמצעי של המתמנים להפקת ערך אישי, בדמות יצירת ערוצי תקשורת עם מקבלי החלטות, המשמשים את הבכירים לאחר עזיבתם ומתמרצים את ראשי המשק לשכור ולתגמל אותם בנדיבות. כמה מהם משתמשים בפועל ביכולת הזו כדי לשפר את מצב מעסיקיהם על חשבון משלמי המיסים? למעט מקרים בודדים שסוקרו בעיתונות הכלכלית, זו שאלה שנותרת פתוחה. בנק ישראל רק מתחיל, סוף סוף, לנער מעליה את האבק.