האם תוכלו לתת ניחוש מושכל, כמה פעמים הרסו, בנו וחנכו מחדש את מעגל התנועה הסמוך לבית מגורי? לא פחות משלוש פעמים עשו זאת במסגרת העבודות לסלילת הקו הסגול של הרכבת הקלה! בכל פעם נמשכו העבודות חודשים ארוכים והכול כמובן עם כל הפקקים הנלווים. מה הטעם להרוס, לבנות, לחנוך ואז להרוס שוב? והאם אין כל ערך לזמן של התושבים שנגזל בפקקים מיותרים?

בינתיים כמובן המצב רק החריף שכן הם חנכו אמנם את מעגל התנועה השלישי במספר (ויש לקוות כי גם האחרון) אולם במקביל פתחו את כל הכביש המחבר בין מעגל התנועה החדש לבין הרמזור הבא, צמצמו את רוחב הכביש ויצרו פקקים חדשים. אולם על מה אני מלין שהרי כל העיר תל אביב הפוכה כבר שנים רבות ואין שום אופק לסיום העבודות. 

לממשלה אין תודעת שירות. אנו רואים זאת, בכל השירותים הממשלתיים. במערכת הבריאות התדרדרה רמת השירות בעשור האחרון עד אשר לקבוע תור לרופא מומחה עלול לקחת שבועות וחודשים. כמובן שהסב טקסט הוא שמי שיכול שיפנה לרופא פרטי וישחרר את השירות הממשלתי מהצרכים ה"מעיקים" שלו. בחינוך דוחסים את ילדינו בכיתות של 40 ילדים אומללים בעוד שבמערב אירופה ובארה"ב עברו מזמן לכיתות של 18 ילדים. בתשתיות התרגלנו לכך ששום פרויקט לא מסתיים בלוח זמנים סביר והעבודות המפריעות לשגרת חיינו נמשכות עד אין קץ. 

בתחום המשפט, מרבית התיקים מתנהלים על פני שנים ארוכות. שירות ממשלתי בסיסי של שיפוט יעיל לא מתקיים בישראל. בצערם הפכו השופטים למגשרים בכוח. בהיעדר זמן לשיפוט הם לוחצים את הצדדים להתפשר ללא משפט. גן עדן לרמאים שיודעים שלכל היותר ידרשו להשיב חלק קטן מהגזל בפשרה. אין שום חשיבה לטווח ארוך באשר למשמעות של פשרות כפויות אלה. הרי, הרמאים בשיטה זו רק יתומרצו לרמות עוד הרבה יותר. בתחום הבנייה הביורוקרטיה של הרשויות המקומיות גורמת להתארכות זמני הבניה ולאי וודאות (ושחיתות) לא מבוטלים. 

אפשר כמובן גם להמשיך אך השורה התחתונה היא שזמנם של האזרחים אינו נחשב בעיני נותני השירותים הממשלתיים. מה הסיבות לכך?

ראשית, הזמן אינו מרכיב בתימרוץ של נותני השירותים. בואו ניקח לדוגמא את בניית הפרויקטים הגדולים בתחבורה. כאשר ביצעה המדינה את הפרויקטים בשיטת ה-BOT (כמו את כביש 6) אזי ראינו כי הפרויקטים הסתיימו בזמן, באיכות ובתקציב. זאת, מאחר שכל יום שבו היה עלול פרויקט להתעכב הפחית יום אחד של הכנסות והוסיף יום אחד של עלויות מימון יקרות. זמן שווה כסף. בשירותים הממשלתיים הוא לא שווה כסף. האוצר לא מתקצב את משרדי הממשלה ואת השלטון המקומי על פי רמת השירות וכאשר נעזרים בקבלנים חיצוניים לא דורשים קנסות על עיכובים ואם דורשים אז לא אוכפים. 

שנית, זמן הפך למכשיר המבטא את הכוח של בעלי התפקידים להמחיש את סמכותם. לא נותנים מענה בזמן ומייצרים לחץ שמאפשר כוח לפקידות. הביטוי המקצועי הקשור לכך הוא Proprietary State. סמכויות המדינה שהואצלו לפקידים הפכו לרכושם הפרטי וכמו כל מונופול הם מקטינים כמות (שירות) ומייצרים מחסור שמעצים את כוחם.

שלישית, משרד האוצר נחרד מחוסר היעילות הממשלתי וחושש כי אם יגדיל תקנים וישפר איכות אזי האיכות המשופרת תמריץ ביקושים מחודשים. לכן לדוגמא במערכת הבריאות אנו רואים תורים ארוכים. המחסור מרתיע ביקושים ומאלץ רבים לסגת מסיפוק הצרכים או לספק אותם באמצעות שירותים פרטיים. 

רביעית, אין שום חשיבה לטווח ארוך המנסה ליעל את הביקושים. לדוגמא, את הנתיב המהיר בכניסה לתל אביב (המתמרץ באמצעות חנה וסע שימוש בשירותי תחבורה ציבורית יעילים יותר ומזהמים פחות) נאלצתי כחשב כללי לכפות על משרד התחבורה. אולם זה היה לפני כמעט עשרים שנים ומאז ועד היום, על אף הצלחתו של הפרויקט, לא נסללו נתיבים מהירים נוספים בכניסה לערים הגדולות שלנו. דוגמא שניה, היא מכרזי ה-BOT הכוללים בניה ותחזוקה לאורך שנים כך שמי שבונה יתומרץ לבנות באופן איכותי כדי שעלויות התחזוקה שלו יפחתו לאורך השנים. 

חמישית, אין מדידה אמיתית של יעדי שירות ומכאן שגם אין בקרה אמיתית על הביצועים. לדוגמא, האם שמעתם מעולם על יעדים בתחום איכות הסביבה? מי אחראי? מי מבקר? מי מטיל סנקציות על היעדר ביצוע? מצגות יש בלי סוף וביצועים יוק. 

שישית, חוסר גמישות מחשבתית. לדוגמא הפטנט הכושל של תגבור שעות לימוד כחלופה לצמצום מספר הילדים בכיתה. תלמיד בישראל לומד מכיתה א' ועד כיתה י"ב כאלפיים שעות לימוד במצטבר יותר מתלמיד באיחוד האירופי. כל שנה מוסיפים עוד ועוד שעות שרמת השירות בהן היא אפסית בשל העובדה המצערת כי השעות ניתנות בכיתות צפופות שבלתי ניתן לנהל בהן שיעור. לא הגיע הזמן להפחית את מספר השעות לרמה האירופית ולהשתמש בכסף לצמצום מספר הילדים בכיתה? 

שביעית, לעיתים קרובות מחלקות התלונות על השירות עושות ככל יכולתן להגן על המערכת ולא על הצרכן. למעשה, אין למי להתלונן. התלונות תושתקנה והתושב הנפגע יבזבז עוד מזמנו ומרצו היקרים כדי להגיש תלונה שתגיע לפח.

השירות הממשלתי זקוק אפוא למהפכה מחשבתית ותפיסתית. אך מי בממשלה ייקח על כך אחריות? 

עוד ב-

שלא יעבדו עלינו: אסור לבטל את חובת סימון המוצרים | פרופ' ירון זליכה

לכתבה המלאה

הכותב הוא ראש ביה"ס לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו ויו"ר המפלגה הכלכלית