הפלאש של די סי מגיע בדריכות רבה למדי עבור די סי. לאחר רצף הכישלונות הקופתיים בדמות "שאהזם 2" ובלאק אדם , התווספו לכוכב המרכזי של הסרט – השחקן עזרא מילר – האשמות וטענות קשות מאוד מהסוג שקובר קריירה. על פניו , ההחלטה הנכונה והמתבקשת היא לגנוז את הסרט בטרם יצא לאוויר העולם, אך נראה ש די סי החליטו לשחרר את הנצרה , ללכת על הקופה ובעיקר לא לוותר על אחת ההפקות היקרות ביותר שיצאו מאמתחתן. 

התוצאה בהחלט טובה ומוכיחה שהיקום של די סי עובר שינוי לטובה. "הפלאש" הוא לחלוטין הוא אחד הסרטים היותר יפים ועמוקים שיצאו מהיקום עד כה.

הפלאש מצטיין בעיקר במוטיב החוזר שלו : מסע בזמן ושיטוט ביקומים מקבילים. ראינו את התמה הזו במספר שוברי קופות לאורך השנים (אשתו של הנוסע בזמן , בחזרה לעתיד , תחושה מוקדמת ) וביתר שאת ב"הכל בכל מקום בבת אחת" שניצח את טקס האוסקר האחרון. נראה שהתמה הזו מוכיחה את עצמה גם כאן. אך מעבר לזה, שתי הנקודות שעומדות לזכותו של  "הפלאש" , היא העומק הפסיכולוגי שהוא מביא ועבודת הבימוי המשובחת של הבמאי שלו – אנדרס מוסקייטי. האחרון מתמחה ביצירת עומק פסיכולוגי שחודר מתחת לעור. ראינו את זה בסרטיו הקודמים  - "זה" וב "מאמא", שתיהם סרטי אימה מהוללים שהצטיינו ביכולת שלהם לצלול לתוך הפחדים הקמאיים של מושאי העלילה והצליחו לייצר פחד פסיכולוגי שנשען על טראומות מהעבר.

וגם כאן למעשה, העבר של "הפלאש" מהווה את גרעין העלילה ורודף אותו.  במרכז הסרט ישנה את דמותו של בארי אלן (האלטר אגו של הפלאש) שמתפקד כמדען במז"פ במסגרת משימתו למיגור הפשע (כולל סצינה מטורפת בביה"ח עם מלא תינוקות שעפים באוויר)  בשלב מוקדם הוא מגלה את היכולת שלו לנוע הלוך וחזור בזמן וזאת בשל היכולת שלו לרוץ יותר מהר ממהירות האור. הגילוי המשמעותי הזה גורם לו לרצות לחזור בזמן לאחור ולמנוע את רציחת אמו שאביו הוא החשוד במעשה. חרף נורת האזהרה שנדלקת לו בטרם המעשה על ידי לא אחר מבאטמן, הוא מחליט לקחת את הסיכון ולאחר הצלתה של אמו , כשהוא רוצה לחזור להווה, כצפוי הכול משתבש והוא פוגש את עצמו בן 18 בוורסיה אחרת. 

מהנקודה הזו למעשה צולל הסרט לתוך העלילה ומשלהב בתוכו הופעות אורח מטורפות  ובמרכזן של מייקל קיטון בדמותו האייקונית של באטמן משנות ה-90' גרסת טים ברטון ועוד הבלחות ורפרנסים של דמויות שונות מדי סי שבבירור נועדו לתת תשורה למעריצים – בעניין הזה, מי שלא ראה את סרטי די סי הקודמים, ולא בקיא בנבכי היקום, יתקשה קצת להבין ולזהות חלק מהמחוות האלה ואת אותן רפרפורים. 

עזרא מילר שמשחק את עצמו כאמור במספר אופנים מציג תצוגת משחק מצוינת שמגלה שאם לא היה טראבל מייקר במציאות, סביר להניח שהיה יכול להיות אחד הגדולים של ימנו. מסקרן יהיה לראות לאן תמשיך מכאן הקריירה שלו. נוסף אליו הסרט מאכזב בדמות הנבל שלו - גנרל זוד מקריפטון (מייקל שאנון) שמתגלה כדמות די אנמית ולא כריזמתית כלל.

הפלאש הוא סרט שיש לו מוסר השכל, עומק והרבה קטעי אקשן נחמדים. כל אלה ביחד מהווים אטרקציה מספיק טובה לראות אותו על המסך הגדול ובעיקר להאמין ביקום של די סי שאחרי רצף הכישלונות שלהם מנסים ואולי גם מצליחים להחזיר סוף כל סוף עטרה ליושנה. 

עוד ב-

במדוזות האלו ממש לא תרצו להיתקל בים הקיץ. צפו

לכתבה המלאה