כאשר מדברים על "מנהיגת עובדים", אחד השמות הראשונים שעולים הוא זה של גילה אדרעי. ברכבת ישראל היא עובדת כבר 34 שנה, ומרכזת את תחום הפרויקטים בדלק ובשמנים – אבל בתודעה הציבורית היא מוכרת כיו"ר ועד העובדים, וכמי שהובילה מאבק בלתי מתפשר למניעת מהלכי הפרטה ברכבת.

ספרי על ההישג המקצועי שאת הכי גאה בו.
"ההישג המקצועי שאני הכי גאה בו, הוא במניעת הפרטת רכבת ישראל ובשמירה על מעמדה כרכבת ציבורית. השארתי את הרכבת מאוחדת לעובדים והנגשתי את הנסיעה הציבורית, כך שהיא מאפשרת לאנשים מהפריפריה להגיע למקומות העבודה ולסטודנטים לנסוע לאוניברסיטאות. רכבת זמינה לכולם היא אמצעי ליצור שוויון בין האוכלוסיות השונות. כמו כן, הקפדתי על השארת רכבת בטיחותית. אם הרכבת הייתה מופרטת, מי יודע עד כמה היו משקיעים בנושא הקריטי הזה? במיוחד בעידן שבו שורת רווח היא זו שקובעת. בקיצור ולעניין: שמרנו על זכויות העובדים מחד, והענקנו שירות לנוסעים, מאידך – עניין שרק מתחדד על רק רקע העומסים והפקקים בכבישים".

מהי לדעתך התכונה הנדרשת ביותר עבור מי שרוצה להנהיג עובדים ועובדות?
"מי שמבקשת להנהיג עובדות ועובדים חייבת להיות מקצועית, לשלוט בכל מה שנוגע להסכמים הקיבוציים ולהחלטות בתי הדין. בנוסף, היא צריכה להיות מאוד ישרה, היות וההנהלות עלולות לחפש ולחשוף פרטים שנוגעים לה, על מנת לעשות בהם שימוש נגדה. אני מאמינה שאסור שמנהיגה תפחד מהפחד, עליה להיות אדם שמאמין בדרך ובצדקתה. היא גם צריכה להגיע לתפקיד מתוך אג'נדה, ולא כמקפצה לקדם את עצמה".

היעד הבא שאת מסמנת לעצמך?
"קודם כל, לראות הרבה יותר נשים פורצות את תקרת הזכוכית ונהיות ראשות ועד – הן בחברות ובמפעלים עם רוב גברי, והן בכלל הגופים והארגונים. העובדה שעובדים מאמינים שאישה יכולה לייצג אותם באופן מיטבי, צריכה לתת תקווה לנשים רבות – כך שגם הן תהיינה מובילות דרך, ותאיישנה פונקציה שנתפסת לכאורה כ'גברית'.

במישור האישי, אני רוצה להיות ילדה יותר טובה לאבא שלי וסבתא יותר טובה לנכדים שלי, שפחות רואים אותי. הייתי, אולי, רוצה להיות גם יועצת ולהעניק מהידע ומהניסיון שצברתי למקומות עבודה אחרים, בהם העובדים מחפשים להתאגד. היום, ובמיוחד אחרי הקורונה, עובדים רבים כבר מבינים עד כמה חשוב להיות מאוגדים".