אין בי שמץ ביקורת בעניין הצורך האנושי בהבאת ילדים לעולם, אבל יש בי דאגה רבה כשהופכים זאת לפרנסה. ישראל היא המדינה הראשונה והיחידה בעולם שמטפחת את הרעיון הזה ומעצימה אותו באופן לא מידתי ובעיקר מטיב כלפי מי שרואים בצאצאיהם מקור הכנסה קבוע. 

היה זה בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, שהכריז על פרס מיוחד בן מאה לירות לכל אישה שתלד מספר דו־ספרתי של ילדים, כי חשש שהרוב היהודי בארץ נתון בסכנה. בכך, הפך את הילודה לכלי שליטה, מה שהביא בסופו של דבר לפרקטיקה של ילד כמקור הכנסה. 

אכן, הגדרת הילודה כמשאב כלכלי אינה נעימה לאזני השומע, אבל ניתנת האמת להיאמר: עלינו להפסיק לייצר קצבאות עוני ותיעדוף מוטה לאוכלוסיות לא-יצרניות ולא תורמות. תעדוף עקום זה מתבטא לא רק בקצבאות הילדים,  אלא גם בהיבטים נוספים, במעגל שני ושלישי, בהקשרים של חינוך, דיור, תמיכות, הנחות, ועוד. אם היה מדובר בעידוד פריון גרידא כעניין של מדיניות כללית, ניחא; אלא שהמערכת כולה מתוכננת כדי להטיב עם  אותן אוכלוסיות המייצרות ילדים "בעזרת השם".  

כך למשל, על אף שכיום עומדות בפנינו אפשרויות רבות ומגוונות להביא צאצאים לעולם בדרכים שלא היו קיימות בעבר, עם טכנולוגיות מתקדמות כהפריות חוץ גופיות, הזרעות מלאכותיות, פונדקאות, ואפילו שאיבת זרע מאדם שנפטר;  למרות כל אלה, השימוש באותן טכנולוגיות מטיב עם המשפחה המסורתית הדוגלת ב "ייצור ילדים" ומפלה תאים משפחתיים חדשים, כמו בני זוג ידועים בציבור, יחידים שרוצים להיות הורים יחידניים ובני זוג להט"בים.   כולם נדחים, בצורה זאת או אחרת, על ידי הרגולציה המשפטית, באופן שאינו מאפשר להם ליהנות מחידושים אלה, עד כדי כך שלעיתים נמנעת מהם היכולת להביא ילדים. 

מאז קום המדינה, פוזלת המנהיגות הפוליטית לכיוון המפלגות הדתיות, משיקולים קואליציוניים, והן מצידן מקדמות ילודה מגמתית לצרכים פוליטיים, כלכליים ודמוגרפים. רק לאחרונה נכחתי בדיוני הכנסת שעסקו בחקיקה בנושא שימוש בזרע מאדם שנפטר. החקיקה הייתה אמורה לקדם את תביעתן של משפחות שכולות לזכות בצאצאים מיקיריהן שנפלו. תוך זמן קצר השתלטו שוב הגורמים הדתיים על דיוני הועדה ובדרך לא דרך מנעו את קידומו של החוק. 

הם עשו זאת שוב, הפעם בסיוע הרב הראשי לישראל דוד לאו, שקבע כי יסכים לקבל את הרעיון בין היתר, רק אם יוכר הצאצא הנולד מחלל, כיתום צה"ל. לכאורה בתמימות וכמחווה שלטונית, מציע הרב שוב אתנן כספי, הפעם על ילד יתום. בכך חטא הרב פעמיים גם בעניין הכספי וגם  בהולדת "יתום מתוכנן". הרב הראשי הצליח לפגוע בתהליך האנושי הזה כאשר מראש הוא קובע, שהמדינה שתאשר אותו גם תצטרך לממן אותו. בכך, למעשה,  סתם את הגולל על הרעיון כולו, וברור לגמרי שעשה כך ביודעין ובכוונת מכוון. 

עצוב שהציווי החשוב ביותר "פרו ורבו" אינו אלא פטנט לייצור הכנסה ונועד לשרת ציבור מסוים בישראל החפץ, בדרכו שלו, להשתלט על המדינה מבחינה מספרית. אין ספק שהשיטה הזאת לא תוכל להימשך לאורך זמן  מבלי לדאוג להשכלה וטיפוח של הדור החדש. קרוב לוודאי שהרעיון של ילודה מפרנסת, יוביל אותנו מהר יותר לעוני ודלות מאשר לפתרון חברתי בריא.

עוד ב-

המספרים נחשפים: כמה חרדים חוזרים בשאלה - ומה הם מקבלים מהמדינה?

לכתבה המלאה

הכותבת היא מייסדת ארגון משפחה חדשה, מומחית לדיני משפחה ומחברת הספר "בגן של אלוהים"