במוצאי שבת צלצל הטלפון בביתם של יוסי וחיה, חמי וחמותי. במשפחת רונד חיכו לטלפון הזה כל סוף השבוע. כבר ביום שישי, אורן, בנם הדואג ואח לאיה ולעפרה רעייתי, התקשר אליי לשאול אם שמעתי משהו, "כי אין לי ספק שנשמע". לב יודע מרת נפשו.

על הקו הייתה נציגת המדינה. משחררים אותו, היא אמרה, את הרוצח של ארז. ארז היה עלם חמודות. בדרכו מבחינת הבגרות באזרחות צרור מן המארב פילח את חזהו הצעיר. לאחר שעות ארוכות של מאבק על חייו, הצוות הרפואי קבע את מותו. בן ח"י שנים בהירצחו. ה' יקום דמו.

כעת הרוצח משוחרר מהכלא והפצע נפתח מחדש, במלוא העוצמה. כאילו אתמול אירע הרצח, כאילו לא חלפו עשרים שנה מאז נפילתו של ארז. השכול לא יודע מרגוע. החלל לא מתמלא לעולם.

וכאילו הדברים לא מורכבים גם כך, מגיעה הנגיעה האישית ומעצימה את הדילמה, את הפרדוקס – האם המתווה הזה נכון? האם שחרורם של מאות רוצחים, רבי מרצחים וארכי מחבלים לשטחי יהודה ושומרון, ולירושלים – האם התשלום הזה, הקורבן הזה, נכון הוא?

במבט קר ומפוקח, האם דמם של חס וחלילה, החטופים והנרצחים שבדרך, שעדיין הולכים בינינו סמוק פחות מדמם של המשוחררים בפעימה הזו? והאם שחרורם של 33 חטופים לא חורץ את גורלם של השישים וחמישה שנותרו מאחור?

בין הפסד לניצחון
שתי השלכות מיידיות יש לשחרור מאות המרצחים. האחת – שחרור מחבלים לחופשי, יחזיר את רובם המוחלט לזרועות ההרג והרצח. על פי הערכות כ-80% מהמחבלים המשוחררים חוזרים לטרור ועסקת שליט תוכיח. ההשלכה השנייה – המוטיבציות לרצוח בנו, לחטוף בנו ולפגוע בנו יעלו עוד ועוד, כי העסק הזה של רצח היהודים הוא עסק משתלם. רצח שמשכורת חודשית במימון הרשות הפלסטינית בימינו, ובשמאלו, שחרור מוקדם וכבוד רב. לכן, זו לא שאלה של האם אלא שאלה של מתי, כמה ואיך ובעיקר מי? מי יירצח, מי ייחטף, מי יפגע – רחמנא ליצלן.

אלא שסוגיית שחרור המרצחים עם כל היותה כבדת משקל, איננה הסוגייה העיקרית כאן. הסוגייה המרכזית היא האם העסקה הזו מרחיקה אותנו מהכרעת חמאס? האם אנחנו מוסללים להפסקת המלחמה ועד כמה אנחנו מחויבים למטרת המלחמה של מיטוט חמאס? 

לאחר ה-7 באוקטובר חידשנו את השבועה שנשבענו אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה, על האפר החם של אוושוויץ, טרבלינקה, בוכנוואלד, ג'אדו ויתר מחנות ההשמדה – "לעולם לא עוד". קידשנו את השבועה הזו בדם בננו ובנותינו, אשר נטבחו בשבת הנוראה ההיא.

בכך, אמרנו לעצמנו והודענו לאויבנו – גם אם ב-7 באוקטובר נפרצה חומת הברזל של ישראל, אל תדמו בנפשכם שמדובר בשיטה ובפרצה קבועה. אנחנו נגדור את הפרצה הזו וקיר הברזל ייבנה מחדש. אנחנו מחויבים לשבועה ההיא. אנחנו מחויבים לעמנו, לקהילותינו ולמשפחותינו.

על כן, הדבר המשמעותי והחשוב ביותר שצריך להטריד אותנו, הוא חזרת ישראל ללחימה מיד בתום תקופת העסקה הנוכחית, עד להכרעת חמאס – בדרך צבאית או בדרך של כניעה ללא תנאי ועזיבת אנשי חמאס את הרצועה. בלי הכרעת חמאס וסילוקו, יהיה זה הוא שישקם את הרצועה ויקים בכל הכסף שיקבל לידיו אימפריית טרור שתחזור ותסכן את ביטחון תושבי הדרום ותושבי הארץ כולה, ותגזור בעוד כמה שנים סבב נוסף של טילים, חטיפות ורצחנות ג'יהאדיסטית.

בלי הכרעת חמאס וסילוקו לא יהיה זה ניצחון מוחלט או ניצחון כלל, להיפך – הישארות חמאס ברצועה תהווה הפסד מובהק לישראל וכישלון מוחלט לממשלה. אין דבר כזה: "השמדנו את רוב יכולות חמאס". גם 85% זה לא הפלת חמאס. ניצחון חמאס מסתיים בתוצאה בינארית של 0 או 1 – האם קיים חמאס או שאינו קיים.

לכן, בארבעים ושניים הימים שנותרו עד לתום העסקה, ישראל צריכה להיערך צבאית וארגונית, לעשות את כל ההכנות הנדרשות, לספור את הימים לאחור ולחדש את הלחימה ברצועה עד להפלת חמאס. מהלך כזה מחייב בין היתר את ריענון של שדרת הפיקוד הבכיר בצה"ל (כן, תוך העברת הרמטכ"ל מתפקידו),  הבאת כל אותם חימושים וציודים שתקועים אי שם, ועצירה מיידית את חלוקת הסיוע על ידי חמאס והעברתו לחלוקה בידי ישראלים.

אם ישראל תעשה זאת ועם תום המתווה תצא לכבוש את הרצועה – הרי שהיא בדרך לניצחון המלא על חמאס. אם לא תעשה כן ושוב תתלבט ותתחבט, הרי שחמאס נותר בלתי מנוצח. ואנחנו חס וחלילה – הפסדנו במערכה.

*הכותב, אביחי בוארון, הוא חבר כנסת מטעם הליכוד.   

עוד ב-

טראמפ ונתניהו כבר לא? הנשיא במסר תקיף "זה חייב להסתיים"

לכתבה המלאה