ב-7 באוקטובר 2023, חוותה ישראל מתקפת טרור חסרת תקדים שהותירה פצע עמוק בחברה שלנו. חטיפתם של 251 ישראלים על ידי חמאס – נשים, גברים, ילדים, תינוקות וקשישים – טלטלה לא רק את משפחותיהם, אלא את כולנו. בעוד החטופים מצויים אי שם באי-ודאות, החברה הישראלית כולה מתמודדת עם "אובדן עמום" – תחושת תלישות שבה אין תשובות, רק פחד ותקווה הנאבקים זה בזה.

אובדן עמום, מונח שטבעה ד"ר פאולין בוס, מתאר מצב שבו אין הלימה בין הנוכחות הפיזית של אדם לבין נוכחותו הפסיכולוגית. במצב של חטיפה, כמו זה שאנו חווים היום, מדובר באובדן עמום פיזי – יקירינו אינם בנמצא, אך מחשבותינו ורוחנו קשורים בהם בכל עת.

עבור משפחות החטופים, החיים הפכו למעגל בלתי נגמר של תנודות בין תקווה לשובם של היקרים לבין הפחד שלעולם לא יראו אותם. רגשות כמו כעס, עצב ואשמה מתערבבים זה בזה. כל עוד לא מושגת בהירות ביחס לגורל החטופים או מקום הימצאם, נותרות המשפחות "כלואות" ללא יכולת להתאבל או להמשיך הלאה.

טראומה קולקטיבית
אובדן עמום אינו תופעה פרטית בלבד. מחקר שנערך על ידי כותבי הטור, ד"ר עינת יהנה ופרופ' חגי לוין, מצביע על כך שכ-50% מהמצוקה הרגשית הכללית בציבור הישראלי לאחר ה-7 באוקטובר – הכוללת חרדה, דיכאון וסטרס – מוסברים על ידי העמימות והמצוקה בעקבות החטיפה. בנוסף, על פי ממצאי המחקר, 93% מהישראלים דיווחו על דאגה מתמדת לשלום החטופים, ו-81% הביעו תחושות כעס ומרירות כלפי המצב. מדובר בממצאים משמעותיים הממחישים את ההשפעה הרחבה של האירועים על החברה הישראלית.

תופעות כמו מחאות במאבק להשבתם, סרטים צהובים ותמונות החטופים ברחובות מדגישות את החיבור הפסיכולוגי של הציבור הרחב עם היקרים החסרים. מעשים אלו אינם רק ביטוי של סולידריות; הם משקפים את הקשר העמוק בין החטופים לבין כל אחד מאיתנו, וזאת על אף שאין הכרות קודמת עימם. ביטויים אלו ואחרים מעידים על כך שמשבר החטופים אינו רק ענין פרטי השייך למשפחות, אלא משבר לאומי המשפיע על כל היבטי חיינו. הציבור בישראל סובל מפציעה מוסרית, הנובעת מתחושת חוסר האונים והאשמה. פעילות בכל דרך למען החטופים והנכחתם חשובה לא רק למאמץ ההחזרה אלא גם לבריאות ולחיזוק תחושת הלכידות.

זאת ועוד, האובדן העמום וניהול משבר החטופים, מערער את האמון בין האזרח למדינה. התחושה היא שהמדינה, שמחויבת להגן על אזרחיה, לא מצליחה להביא לפתרון. תחושה זו מעמיקה את חוסר האונים ומקשה על החוסן החברתי, שהוא מרכיב קריטי בהתמודדות של החברה הישראלית בעת משבר ובמיוחד בעת הזו. האזרחים שאינם שייכים למשפחות עומדים כעדים למתרחש ולומדים שיעור על העדר ביטחון ואמון.

כיצד ממשיכים?
על אף הכאב העצום, עלינו להבין כי מצב זה מחייב פעולה משותפת. ראשית, על קברניטי המדינה להמשיך במאמצים הבלתי פוסקים להחזרת כל החטופים ולא להרפות. זהו צעד קריטי לא רק עבור משפחותיהם, אלא גם עבור השבת האמון הבסיסי של הציבור במוסדות המדינה.

שנית, יש לחזק את החוסן החברתי באמצעות תוכניות טיפול קבוצתי, יוזמות חינוכיות שינכיחו ויתווכו את סוגיית החטופים כמו גם את ההתמודדות עם אי הוודאות המתמשכת והחוסן שהיא מצריכה. על החברה הישראלית לפעול מתוך סולידריות, להמשיך ללוות את המשפחות ולתמוך בהן בדרכן הקשה.

בנוסף, יש להטמיע שיח ציבורי שמכיר באובדן העמום כמציאות חברתית הדורשת התמודדות רחבה במעגלים השונים: החטופים, המשפחות, הקהילות והציבור. עלינו להדגיש כי סיום מצב זה הוא משימה לאומית שתחזק את הלכידות החברתית שלנו ואת הערבות ההדדית, שהיא יסוד חיונו כאן.

התקווה לשיקום
הציבור בישראל סובל מפציעה מוסרית, הנובעת מתחושת חוסר האונים והאשמה. פעילות בכל דרך למען החטופים והנכחתם אינה רק חיונית למאמץ להחזרתם, אלא גם לבריאות הנפשית של הציבור ולחיזוק תחושת הלכידות החברתית.

החזרת החטופים היא לא רק עניין של צדק או חובה מוסרית. היא המפתח לשיקום שלנו כחברה. רק לאחר השבת כולם נוכל לנוע מעמדת ההמתנה הססטית ותהליכי האבל הקפואים אל התחלה של תהליך הריפוי ושיקום.

מעשים של סולידריות והמשכיות המאבק למען החטופים אינם רק מחויבות ערכית כלפי המשפחות והחטופים, אלא גם הדרך לשקם את הביטחון והאמון במערכת החברתית והלאומית שלנו.

עוד ב-

דונלד טראמפ מאיים: "יהיו הרבה צרות שהם מעולם לא חוו"

לכתבה המלאה

הכותבים, מתנדבים כאנשי מקצוע במערך הבריאות של מטה משפחות החטופים: ד"ר עינת יהנה, נוירופסיכולוגית קלינית ופסיכולוגית שיקומית מומחית; פרופ' חגי לוין, ראש מערך הבריאות במטה המשפחות ויו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור בישראל.