הטקסט הזה היה נכתב גם אם בימים אלו הייתה מכהנת בישראל ממשלת שמאל ונתניהו לא היה ראש הממשלה. הטקסט הזה לא נועד לנגח או לגזור קופון פוליטי, אלא רק לקדם מטרה אחת - החזרת החטופים.

לאחר 33 ימים מפרוץ מלחמת "חרבות ברזל", המאבק הציבורי להשבת החטופים חייב לשנות כיוון, עצרות הזדהות, מסעות חובקי עולם ופגישות עם מנהיגים הם דבר חשוב, אבל הם לא לב העניין, משם לא תבוא הישועה, מספיק להיות נחמדים. הכתובת המרכזית ללחץ והמחאה נמצאת כאן בארץ, בירושלים, קיסריה, תל אביב.

המפתח לשחרור החטופים בעסקה כזאת או אחרת היה ונותר בידי ממשלת ישראל, היא הנקודה שעליה חייבים ללחוץ, את הממשלה צריך לתקוף שלא עושה די להחזרתם. בלי לרחם, בלי לתת שעה אחת של חסד, לרדוף את השרים, את ראש הממשלה, את חברי הכנסת לכל מקום, בכל זמן, לא לתת להם מנוח, לדרוש יום ולילה את החזרת החטופים הביתה, להאשים אותם במצב.

בשלטי המחאה צריכים להופיע לצד תמונותיהם קורעות הלב של חטופים גם פניהם של השרים וראשי המדינה שמפקירים את החטופים בפעם השנייה, שלא עושים הכל להחזרתם, הם הכתובת למחאה כי בידיהם הכוח לשנות. כל אזרח ישראלי, לרבות בני המשפחה של החטופים צריך לצאת למאבק מתוך ארבע הנחות ייסוד ברורות:

הנחת ייסוד ראשונה – מרבית המידע הקיים אצל מקבלי ההחלטות, לא גלוי ומוצג לציבור כהווייתו, ואין לדעת מה מתרחש בחדרים הסגורים. לא נדע בזמן אמת האם קיימות אפשרויות להחזרת החטופים, האם קיימים תרחישים ומתווים לעסקה מול חמאס, האם המחיר שנדרשת ישראל לשלם עלול לסכן את שלומם של החיילים בקרב, האם העסקה האפשרית תפגע במורל הלאומי ותעניק רוח גבית לחמאס, הטיפול בנושא אינו שקוף ורחוק מעין הציבור, התמונה המלאה לא יכולה להיות מוצגת בפני הציבור, לכן צריך להניח שבכל יום יש עסקה על הפרק, ולפעול כאילו זה המצב.

הנחת ייסוד שנייה - לממשלת ישראל יש שיקולים נוספים מלבד החזרת החטופים, שחלקם עומדים בסתירה עם החזרתם ובראשם מטרת המבצע לחיסול חמאס. ישנם ויהיו כל העת שיקולים ביטחוניים ומבצעיים, שיקולים מדיניים וגם שיקולי דעת קהל ושיקולים פוליטים. 

בשל התנגשות האינטרסים והמטרות, אין זה מובן מאליו שגורל החטופים יגבר תמיד על הצרכים והשיקולים הביטחוניים, הלאומיים והפוליטים של הממשלה, לכן חייבים ללחוץ על שרי הממשלה, כל הזמן.

הנחת ייסוד שלישית – החמאס הוא אויב אכזר ונתעב, וגם מתוחכם, קשוח ובעל ניסיון במשא ומתן עיקש מול ישראל. הדרישות שיציג עבור שחרור החטופים ייאלצו את ישראל לשלם מחיר כבד, שחרור רוצחים מתועבים מבתי הכלא, הפסקה בלחימה, הכנסת דלק לעזה ודרישות נוספות. המשא ומתן לא יהיה קל ויעמיד כל מנהיג בדילמות קשות, לחץ ציבורי כבד ידרבן את הדרג הפוליטי לקחת החלטות קשות ולשלם מחיר שיכאב לציבור בישראל.

הנחת ייסוד רביעית – כל יום שעובר מעמיד בסכנה את חיי החטופים ועלול לגזור את גורלם, ובכל יום שעובר מעלה המחיר אותו תידרש ישראל לשלם עבור שחרורם רק יעלה. לכן צריך לפעול בנחישות כאילו כל יום הוא יומם האחרון.

המאבק הציבורי להחזרת החטופים חייב לשנות כיוון ולהתמקד בראש הממשלה, חברי קבינט המלחמה והקבינט המורחב, בשרי הממשלה ובחרי הכנסת המרכיבים את הקואליציה, גורלם של החטופים נמצא בידיהם, 76 מנדטים (בתוספת המחנה הממלכתי). הישועה לא תבוא מארה״ב, קטר או מצרים, את ההחלטות הקשות והנכונות לשלם מחירים עכשיו צריכים לקבל בקריה בתל אביב וסביב שולחן הממשלה בירושלים.

בניגוד לעמד המסורתית של כל ממשלה בנושא, המחאה הציבורית לא תעלה ולא תוריד את המחיר אותו דורשים בחמאס, ברור גם לצד השני שהנושא הוא בנפשה של החברה הישראלית, אין טעם להעמיד פנים ולהתנהג כאילו הם נשכחו, זה לא יביא להחזרתם, אלא רק להקשחת העמדות בצד החמאסי. מנגד, הדרג הפוליטי חייב לחוש את הלחץ הציבורי על מנת שברגע האמת יעדיף את החזרת החטופים על פני אינטרסים ושיקולים אחרים, התמיכה הציבורית בעסקה כואבת דרמטית.

מזה חודש ימים שכל אדם בעל מצפון לא צריך להירדם בלילה, חודש ימים שבהם כל חיבוק או נשיקה לילד מלווה בתחושת מועקה ומחשבות על הילדים שנמצאים כעת מתחת לאדמה.

עוד ב-

קונספציית ניהול הסכסוך קרסה | יריב אופנהיימר

לכתבה המלאה

המציאות שבה נמצאים בשבי החמאס מאות ישראלים, אזרחים וחיילים, נשים, קשישים היא בלתי נסבלת, ולא יכולה או צריכה לתת מנוח. מי שרוצה לראות את החטופים בבית, אסור שייתן מנוח לראש הממשלה, השרים וחברי הכנסת, הם הכתובת והמחאה צריכה להיות רועשת, קשה, אובססיבית ולכן אפקטיבית.