מאז תחילת כהונתה של ממשלת נתניהו הנוכחית ועד תחילת המלחמה עסקה הממשלה במאבק כוחות עם מערכת המשפט הישראלית על השאלה מי יהיה זה שישלוט במערכת. האם ימשיכו שופטי העליון וחבריהם לאליטה לשלוט במערכת או שמא תהיה זו הממשלה הנבחרת אשר תשלוט במערכת, בין אם במישרין ובין אם באמצעות הכנסת בה היא שולטת בשלטון קואליציוני.

במילים אחרות, במקום לבזר כוחות ולאפשר דמוקרטיה רחבה יותר עוסקים שני הצדדים, הפוליטי והמשפטי, בניסיון לרכז כוח שלטוני נוסף בידיהם. הממשלה מצידה שולטת כבר עתה בכנסת דרך משטר פרלמנטרי קואליציוני אך מבקשת להשתלט גם על בתי המשפט. ואילו בית המשפט העליון מבקש להשתלט גם על הכנסת וגם על הממשלה דרך לקיחת סמכויות לעצמו, אשר המחוקק כלל לא העניק לו, בעוד הוא סוגר את שעריו לשכבות רחבות בציבור דרך כוחו בוועדה למינוי שופטים.  

איש משני הצדדים הניצים לא מציע לפעול בכיוון ההפוך. היינו לבזר סמכויות במקום לנסות ולרכז עוד ועוד כוח שלא משרת את הציבור הרחב אלא רק מחזק את מוקדי הכוח הריכוזיים מדי שקיימים כיום בישראל. למשל, מדוע שתהא לשכת עורכי דין אחת בלבד מכוח חוק ולא מתירים לקבוצות נוספות של עורכי דין להקים לעצמם לשכות מתחרות? מדוע לא להעביר חלק מהחברות בוועדה למינוי שופטים לנציגי האקדמיה שיבחרו מקרב כלל הפרופסורים למשפטים באקדמיה הישראלית? מדוע שהשופטים יהיו חברים בוועדה הבוחרת את עצמם ועוד במשקל כה גדול של שליש מהוועדה? 

ביזור כוחות יאפשר לאישים מוכשרים משכבות רחבות יותר של האוכלוסייה להצטרף למוקדי קבלת ההחלטות שכעת סגורים, הלכה למעשה, למעגל חברתי ומוצא מאוד מצומצמים. ידועה לשמצה בהקשר זה אמירתו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק כי הוא חיפש מועמדים ממוצא מרוקאי לבית המשפט העליון אך לא מצא. משום מה הוא וחבריו מצאו בעיקר מועמדים ממוצא מסוים, ממעמד סוציואקונומי מסוים ובעלי דעות דומות לשל עצמם. הגזענות הלא כל כך סמויה העולה מבחירה של מועמדים לעליון ממוצא מסוים (אשכנזי) היא עוד פרי ביאושים של ריכוזיות הכוח שיש לפעול לביזורו. 

הנבזות הכרוכה בגזענות מצאה ביטויה גם דרך הנורמה שהגזענים הפיצו לפיה זה מבייש לערוך דיון על השד העדתי. ובכן, אני לא מתבייש ומתעקש לקרוא בילד בשמו. יש גזענות, התנשאות והדרה בבית המשפט העליון וזה לא יכול להימשך. רפורמה חייבת להיעשות אך העברת ריכוזיות הכוח מגורם אחד לגורם אחר אינה רפורמה. והנה, לאחרונה ניצת מחדש הקרב על הרפורמה המשפטית והוכיח שוב כי שני הצדדים מנהלים מאבקי כוח על גבו של הציבור הישראלי ולא נאבקים על האינטרסים של עם ישראל. 

שופטי העליון מצידם מנהלים מאבק על "זכות" הסיניוריטי המפוקפקת לפיה השופט העליון הוותיק ביותר הוא שימונה לנשיא בית המשפט העליון. מאחורי הטענה לשימור מנגנון וותיק "שהוכיח את עצמו בעבר" מסתתרת האמת הפשוטה לפיה שופטי העליון שלטו בוועדה למינוי שופטים כל כך הרבה שנים כך שהם כבר הצליחו להבטיח בעשור האחרון את כניסתם של שופטים צעירים דיים, ברוחו וצלמו של המעגל החברתי שלהם (ולא חס וחלילה מרוקאים או אישים ממוצא אחר), אשר צברו סיניורטי שיבטיח כי גם בבחירות של שלושת או ארבעת הנשיאים הבאים הם יזכו אוטומטית לכס נשיאות העליון וינציחו את מוקד הכוח שלהם לעוד עשרות שנים. כביכול, אם חס וחלילה יגיע שופט מזרחי לכס נשיא בית המשפט העליון, או שומו שמיים יגדל מספר השופטים המזרחיים בעליון, תיפגע ה"דמוקרטיה" באופן אנוש. רוממות הסיניוריטי והדמוקרטיה בפיהם אך קרב מאסף של אוליגרכיה מתנשאת וגזענית בידיהם. 

אך הצד השני אינו טוב מהם. שר המשפטים לוין מבקש גם הוא לנהל את הקרב סביב השאלה מי ימנה את השופטים ולא חלילה לנהל קרב על אלה שופטים ימונו, האם יבחרו המוכשרים ביותר או שוב נכנע לפריבילגיה גזענית שמתעדפת את חבריה על פני מועמדות ומועמדים מוכשרים מהם ומה יהיו הקריטריונים למינויים אלה. חמור יותר, לוין מבקש לנהל את הקרב על הכוח למנות ולא על סוגיות שהציבור יכול להבין וגם להזדהות ובראשן ביזור האוליגרכיה הכלכלית השולטת בחיינו. 

לדוגמא, לו האינטרס הציבורי של ביזור הכוח היה לנגד עיניו, יכול היה השר לוין לחוקק מחדש את החוק שאוסר על מונופולים לגבות מחירים מופרזים. חוק אשר אימצה כנסת ישראל מתוך מפעל החקיקה באיחוד האירופי ואשר בית המשפט העליון בתמיכת היועצת המשפטית לממשלה (וקודמה) וראשת רשות התחרות (וקודמתה) רוקנו בשנה שעברה מכל תוכן בחוסר סמכות משווע. בית המשפט העליון לבקשת לא אחר ממונופול קוקה קולה (שבעליו שולט במונופול ערוץ 12), ולחגיגת המונופולים והיבואנים הבלעדיים, המציא לחוק תנאי סף מופרך, שלא כתוב בחוק הישראלי או בחוק האירופי, שסותר במפורש את כוונת המחוקק ומונע את אכיפתו של החוק וכך ביטל אותו הלכה למעשה. את פירות הביאושים של הפסיקה המופקרת הזו אנו משלמים היום עם העלאות המחירים הבלתי פוסקות של ענקי המזון. 

חוק חשוב זה שאומץ מדיני התחרות האירופיים וסייע רבות להפחתת יוקר המחיה באירופה רוקן אפוא מכל תוכן בהבל פה של שופטי העליון מבלי שיש להם סמכות או הצדקה בדוקטרינה משפטית כלשהיא. אין החוק סותר חוקי יסוד, אין הוא פוגע בדמוקרטיה אלא להיפך (כאמור חוק אירופי חשוב) ובוודאי שהוא לא סותר את עילת הסבירות. כל חטאו של החוק היה שהוא לא נאכף שנים רבות (ולכן לא היה צורך לאוליגרכיה לפעול לביטולו). אך משעה שהוגשו על פיו תביעות ייצוגיות (כולל על ידי כותב שורות אלה) שהוכיחו את טענותיהן העובדתיות הוא הפך להיות מסוכן לכוחה של האוליגרכיה אשר התעוררה לקום עליו לכלותו. בית המשפט העליון הזדרז לספק לאוליגרכיה את פסק הדין חסר הסמכות שחילץ את המונופולים מהמצר. יתכן ששופטים שבאו מבתים בעלי רקע סוציואקונומי של מעמד ביניים או מעמד נמוך  (ואולי אף רחמן  ליצלן מזרחים), אשר יושבים טוב יותר בתוך עמם, היו פוסקים אחרת. 

אך הפקרות זו של בית המשפט העליון לא מטרידה את השר לוין. הוא לא מעוניין להילחם באוליגרכית ההון שלטון. הוא לא מעוניין לבזר את הריכוזיות של גורמי הכוח בישראל ובוודאי שאינו מעוניין להפחית את יוקר המחיה ולחלץ את המוני עניי ישראל מהמצוקה הכלכלית האיומה שהשיתו עליהם המונופולים, היבואנים הבלעדיים והבנקים. חס וחלילה. הוא לא רואה מונופולים כמו שאהרון ברק לא ראה מועמדים מזרחיים לבית המשפט העליון. עיוורים וטוב להם. לוין, בדיוק כמו השופטים, רק מנהל מאבק כוחות. כמו שתי כנופיות שרוצות לנצח זה את זו והכול על גבו של הציבור הישראלי.  

עוד ב-

רשות התחרות ושטראוס משחקות על חשבוננו | פרופ' ירון זליכה

לכתבה המלאה

הכותב הוא ראש ביה"ס לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו ויו"ר המפלגה הכלכלית