דעות

השנה הקשה בחיינו: לקחי מלחמת חרבות ברזל

אנו מחויבים להשיב את החטופים הביתה, לסייע לשקם את הנפגעים בגוף בנפש ולהתגייס להכפלת התושבים ביישובי הנגב והצפון. הניצחון האמיתי שלנו יהיה כשנחזיר את הביטחון לא רק בגבולות, אלא גם בלבבות

שי חג'ג', יו"ר מרכז השלטון האזורי | 31/12/2024 18:38 1

שי חג׳ג׳, יו"ר מרכז השלטון האזורי וראש המועצה האזורית מרחבים (צילום דן אברמוביץ באדיבות מרכז השלטון האזורי)

בשנים האחרונות כששוב ושוב התכנסנו לתרגילי פיקוד העורף, נדרשנו לדמיין את הגרוע מכל – אולם שום תרחיש, מפורט ככל שיהיה, לא הכין אותנו למציאות המדממת של ה-7 באוקטובר 2023. לא היינו מוכנים לחזות בתופת שנפרשה מול עינינו: תקיפה רצחנית וחסרת רסן, פגיעות שטניות באזרחים חפים מפשע, הרס וחורבן בקנה מידה בלתי נתפס.

עברנו פה זוועות. מהשעות הראשונות של ההתקפה, המועצות האזוריות נאלצו לפעול במהירות ולתמרן בתנאים בלתי אפשריים, כדי להציל חיים. קיבלנו החלטות שטח קריטיות בזמן אמת: כשמאות צעירים ברחו מפסטיבל הנובה למושבים פטיש ומסלול, הבנו מיד שהסכנה בשיאה ושיש המוני נעדרים. במקביל, דאגנו שכל צעיר וצעירה יוכלו ליצור קשר עם בני המשפחה, הכנו ופרסמנו רשימת קשר, וכל זאת כשברקע אזעקות בלתי פוסקות.

היה לכולנו ברור שאם טיל אחד יפגע במקום ההתכנסות, בבית העם במושב פטיש או במושב מסלול, אנחנו עלולים לאבד רבים. לכן, גייסנו את נהגי האוטובוסים שלנו, יחד עם הסגן שלי, ותחת אש וכשגופות מוטלות בסביבה, הם הסיעו את הצעירים באוטובוסים מלאים לבאר שבע – החלטה ופעולה שהצילה חיים.

התמודדנו אז מול שורה של מצבים הזויים. כך למשל, בתחילת המלחמה, היה קושי עצום להביא לכאן את המצרכים הבסיסיים ביותר: לחם, אוכל ותרופות. בדרכים לא דרכים, הצלחנו למלא את האספקה, ומבלי שהתושבים שלנו יידעו על המתרחש וירגישו במחסור.

אני זוכר היטב את הדפיקות על דלתות, כדי לבשר למשפחות את הנורא מכל. גם אני חוויתי אובדן אישי. האחיינית האהובה שלי, אביב חג'ג' ז"ל, ששירתה כתצפיתנית בנחל עוז. איבדנו גם את ראש המועצה האזורית שער הנגב אופיר ליבשטיין ז"ל, בזמן שנלחם בגבורה והגן על תושביו. לצד האבל המשפחתי, והאבל על אופיר, התבשרנו על עוד ועוד תושבים, חברים וקרובים.

אנחנו עם של גיבורים. הגיבורים האמיתיים הם תושבינו – אנשים שלא חששו לצאת ולהילחם, להציל חיים, ללוות משפחות במצוקה או לפעול תחת אש כדי לסייע לאחרים. מול האיום הזה, הוכחנו שהחוסן האנושי חזק יותר מכל דבר. באותן הדקו, השעות והימים, נוצרו כאן חברויות וקשרים חזקים, כשכולם נלחמים למען מטרה אחת בתוך שותפות גורל.

אנו מחויבים להשיב את החטופים הביתה. זו חובה מוסרית שאין גדולה ממנה. על כולנו לסייע לשקם את הנפגעים – פדויי השבי, הפצועים בגוף ובנפש. אחרי שהבנות והבנים שלנו ישובו הביתה, נתגייס כולנו להכפלת התושבים בנגב ובצפון.

הניצחון האמיתי שלנו יהיה כשנחזיר את הביטחון לא רק בגבולות, אלא גם בלבבות. אנו מחויבים להפוך את הנגב ואת יישובי הגבול בצפון למוקדי צמיחה ופיתוח. נביא משפחות חדשות, נגדיל את האוכלוסייה ונשקם את חיינו. זו החזית שלנו. זה העתיד שנבנה יחד.