משפחה היא מסגרת החיים של רובנו, המקום שמהווה את מקור הכוח שלנו, המקום אליו אנו יכולים תמיד לחזור כשקשה, אבל לא לכולם יש משפחה. בישראל יש אלפי צעירים, בגילי 18 עד 25, חסרי עורף משפחתי. לצעירות ולצעירים הללו, אשר מתגוררים בשגרה ביישובים שפונו בדרום ובצפון, אין מקום ללכת אליו, אין בית לחזור אליו, גם אם יהיה זה בית זמני, הרחק מזה האמיתי.

המונח "משפחות המפונים", הפך לשגור בפי רבים. העובדה שיש בינינו, כאן במדינת ישראל כ-130 אלף עקורים שפונו מביתם, הופכת להיות חלק משגרת החיים במדינה. אבל, המונח הזה מקפל בתוכו עוד הנחת יסוד, שלא תמיד עומדת במבחן המציאות, והיא שמדובר תמיד במשפחות. לא לכולם יש משפחה, ודווקא בימים אלה כשמדברים על "משפחות מפונים", יש גם כאלה שהם מפונים ללא משפחות.

מפרוץ המלחמה פועל 'הפורום הציבורי של כפרי הנוער, פנימיות הרווחה והאומנה בישראל' בכדי להגיש סיוע הומניטרי לאותם צעירות וצעירים. אלו שגדלו במסגרות חוץ ביתיות והיום הם לא רק רחוקים מביתם ומכל מה שמוכר להם, אלא שהם גם לבד, וללא תמיכה משפחתית. עבור בוגרי המסגרות החוץ ביתיות, התקופה הזו היא קשה ומאתגרת. אנחנו מנסים לתת לכמה שיותר מהם בית לחזור אליו, גם בעת חירום, אבל המשאבים מוגבלים ולרבים מהם אין את המקום המוגן, זה ששמר עליהם בתקופת התבגרותם וכעת משיצאו לעצמאות, לא קיים עוד.

רבים מהם נקלעו למצוקות כלכליות ונפשיות, ולצערנו אנו עדים לגידול החד בכמות הפניות ובבקשות לתמיכה ולסיוע. בהיעדר מעטפת משפחתית תומכת, מתקשים צעירים אלו להתמודד עם הקשיים שפוקדים אותם ונקלעים למשברים אישיים, נפשיים וכלכליים שללא יד תומכת, עלולים להעמיק ולהידרדר.

אסור למדינה לשכוח את אותה קבוצת אוכלוסייה פגיעה. צעירות וצעירים שלא תמיד יבקשו עזרה, למרות שהם זקוקים לה יותר מאחרים. אל מול מלחמה שעלולה להימשך חודשים ארוכים, על המדינה לקדם מענה נכון לאלו שאין להם את "הבית של ההורים", גם אם הוא כרגע במלון, או בכל פתרון זמני אחר שנמצא עבורם. אין להם מי שייאבק עליהם, מי שיעזור להם להתמודד עם המצוקה, עם חוסר האונים שבבדידות. ככל שהמלחמה מתארכת, נדרשת יותר מעורבות והובלה מצד המדינה, על יכולותיה ומשאביה, לשם מתן מענה כולל ונכון.

המדינה במקרה הזה היא לא רק מי שיש לה את המשאבים לטיפול מקיף באתגר, היא גם היחידה שיכולה לקדם חשיבה מערכתית של כלל גורמי הסיוע והטיפול. היחידה שיש לה את היכולת להגיע לכל אחת ואחד מהצעירות והצעירים חסרי העורף המשפחתי, ולהתאים להם את הפתרון הנכון עבורם.

אסור לנו לשכוח כי תקופת מלחמה היא תקופה בה הקשיים מתעצמים. לכולנו קשה יותר, אבל למי שהיה עד כה קשה, הקושי עלול להפוך לבלתי נסבל. עלינו לדעת שלא השארנו אף אחד מאחור, שלא התעלמנו משום מצוקה, משום קריאת עזרה, חזקה וחלשה כאחד.

שעזרנו ככל יכולתנו למי שפונו מבתיהם וגם לאלו שלא יכלו להרשות לעצמם לעשות אפילו את זה, ונשארו לגור ביישובי העוטף או באופקים ואשקלון, מכיוון שלא יכלו לממן שכירות כפולה, או פשוט כי לא רצו לעזוב את המקום היחיד שהם יכולים לקרוא לו בית. כדי לעשות זאת, על המדינה לפעול יחד עם כלל הגורמים המטפלים כדי לגבש חבילת טיפול וסיוע לצעירים חסרי העורף המשפחתי שנפגעו, מפרוץ המלחמה ועד היום. לסייע לאלה שהם "רק" מפונים, לא "משפחות מפונים".  

עוד ב-

מהצפון עד לדרום: זו המחווה המרגשת עבור מאות מפונים ברחבי הארץ

לכתבה המלאה

אבי אלבאז, מנכ"ל הפורום הציבורי לכפרי הנוער, פנימיות הרווחה והאומנה בישראל