"שכונה על הגובה", "סיפור הפרברים" היו עשויים לא רע אבל נחלו כישלון חרוץ בקופות. "ג'וקר 2" הפך לאחד הכישלונות המהדהדים של השנים האחרונות ומעל כולם, כמובן "קאטס" שיצא לפני כחמש שנים והיה מסומן כאחד הסרטים הכי מצופים של השנים האחרונות והתגלה כפלופ אחד גדול.

בדומה ל-"קאטס", שמתבסס על מחזמר מצליח שרץ כבר שנים בברודווי, הגיע השבוע לפתחנו "מרשעת" שמתבסס על מחזמר מצליח שרץ קצת יותר מ-20 שנה והעיבוד הקולנועי לו היה רק עניין של זמן.

מתוך הסרט "מרשעת", קרדיט: טוליפ אנטרטיינמנט 

בשונה מ-"קאטס", "מרשעת" מצליח להיות אחד הסרטים הכי טובים של השנים האחרונות ולא חסרות לכך סיבות. ראשית, הוא חגיגה ויזואלית מרהיבה של צבעים ואסתטיקה קולנועית מהיפות והמשוקעות של השנים האחרונות אך הרבה מעבר לזה "מרשעת" מצליח להיות סרט פשוט טוב בעיקר בשל תצוגת המשחק המרשימה של אריאנה גרנדה שחייבת לקבל מועמדות לאוסקר וכמוה גם סינתיה אריבו שנותנת הופעה מצוינת.

בכלל, הכימיה של שתיהן מושלמת והן נושאות את הסרט על כתפיהן. העלילה של הסרט נפתחת כאשר מכריזים על מותה של המכשפה הרעה מהמערב (ואפילו דורתי וחבריה נראים לרגע) וכאשר גלינדה (אריאנה גרנדה) נשאלת על ידי אחת הילדות על טיב הקשר שלה עם המכשפה הרעה, אנו חוזרים אחורה בזמן לרגע שבו הכול התחיל.

המכשפה הרעה, או בשמה האמיתי אלפבה נולדה למעשה במסגרת רומן אסור שניהלה אמה ושהעניק לה את צבע העור הירוק שלה. היא סבלה מבריונות בדומה לאחותה שמרותקת לכיסא גלגלים ומשם היא גדלה והגיעה במקרה לאוניברסיטת שיז היוקרתית כאשר בכלל ליוותה לשם את אחותה אך הדיקנית שזיהתה את הפוטנציאל הצליחה לקלוט אותה לאוניברסיטה ומשם היא מתחברת לגלינדה (אריאנה גרנדה) והשתיים שמנהלות קשר חברי מורכב מוצאות את עצמן עוברות כברת דרך מפותלת שלוקחת אותן עד לפתחו של הקוסם מארץ עוץ.

עוד לפני כן הן מגלות שהאקדמיה שבה הן לומדות הוא מקום הרבה יותר מורכב עם סודות אפלים כמו למשל מרצים (שהם בכלל בעלי חיים מדברים) שמוצאים את עצמם נרדפים וגם הדיקנית עצמה, בגילומה של מישל יהאו הנהדרת, לא תמימה כפי שהיא נראית. הפורטה של "מרשעת" הוא בראש ובראשונה ביכולת שלו לעבד בצורה מצוינת את המחזמר הבימתי למסך הגדול. הנאמברים שלו ובראשם Defying Gravity מספקים חוויה אמיתית של לראות מחזמר בברודווי ומבצועים ברמה הגבוה ביותר.

גם העלילה שמתנשאת לאורך של 160 דקות מצליחה להיות מעניינת ולהחזיק את הצופה ולשמור על עניין עד השנייה האחרונה של הסרט. המגרעה אולי היחידה של הסרט היא העובדה שהוא עמוס יתר על המידה בפרטים ובאנשים – חלקם לא ממש רלוונטיים לעלילה – מה שלעיתים יכול לייצר קצת עומס בחוויית הצפייה.

מרשעת" מצליח לא רק לשלב את המוזיקה וההפקה המרשימה של הבמה עם העולם הוויזואלי הקולנועי, אלא גם להרחיב את הדמויות הראשיות, אלפבה וגלינדה, בצורה שמציגה אותן כיותר מייצוגים קוטביים של רע וטוב. בנוסף, הוא מעלה שאלות מהותיות לגבי דמותה של אלפבה שלאחר שאנו רואים את המציאות מבעד עיניה, אנו נאלצים לתהות: האם היא באמת "מרשעת"? או שמא רק קורבן של התנהגות כוחנית שעשתה לה דה לגיטימציה.

עוד ב-

"אמיליה פרז": מצדיק לחלוטין את כל השבחים שנשפכו עליו

לכתבה המלאה

הסרט מצליח לגעת בנושאים שאקטואליים לימנו אנו כמו למשל בדה לגיטימציה, הסתה, גזלייטינג ואפילו גם במאפיינים אנטישמיים. מרשעת בהקשר הזה מציע מסר חברתי רלוונטי בתוך אגדה רבת שנים ומצליח להפוך אותה לאקטואלית. מומלץ לצפות בו על המסך הגדול שכן חווית הצפייה בו היא בעשרות מונים יותר טובה מאשר לראות אותו על מסך קטן יותר.