בשבוע האחרון הפתיע בית המשפט העליון במתן פסק דין שנותן תוקף לטקס נישואין שנערך בזום, המכונה "נישואי יוטה". כלומר, בני הזוג היו בישראל, ועורך טקס הנישואין, שהיה ביוטה, ארה"ב ביצע את הטקס דרך אפליקציית זום. מלבד ההתקדמות המשפטית המבורכת של הכרה בפלאי הטכנולוגיה, פסק הדין מחביא בין כנפיו 60 שנה של מאבקי דת ומדינה. 

מה בעצם אומר פסק הדין? המצב החוקי היום בישראל הוא שנישואין, כחלק מהמעמד האישי, חוסים תחת הדין הדתי. לפיכך, נישואין בין יהודים בישראל צריכים להתבצע על פי ההלכה היהודית, ותחת הנחיות הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים. 

מצב זה יוצר קושי עבור זוגות שלא יכולים להינשא על פי כללי הדין הדתי, כגון זוגות מעורבים או כהן וגרושה, וכן כל מי שאינו מעוניין, מסיבותיו שלו, להינשא דרך הרבנות.

פסק הדין חוזר ומאשרר פרצה משפטית "לעקוף" את הדין הדתי, ולמעשה מאפשר להינשא בישראל מבלי להיות כפופים לדין הדתי. הדרך שבה בית המשפט מבסס "עקיפה" זו היא להתבסס על הבחנה ישנה של בית המשפט, המבחין בין פורמליות למהות בנישואין. החוק אמנם אינו נותן תוקף לנישואין בישראל שאינם לפי הדין הדתי, אבל לפי בית המשפט אין מניעה לרשום את הנישואין במרשם האוכלוסין, שהינו רק רישום טכני ולא מהותי.

כדי להבין את מקורה של ההבחנה הזו, ומדוע בית המשפט משתמש בה, נחזור 70 שנה אחורה, ואפילו קצת לפני כן. לפני קום המדינה שלטה בישראל שיטת המילט התורכית, שבעיקרה הייתה שיטה מאוד ליברלית. במקום לחייב את כל תושבי ממלכה לפעול באופן אחיד, היא קבעה שבענייני המעמד האישי לכל קבוצה דתית תהיה האוטונומיה שלה לפעול על פי הדין הדתי. כך נקבע שהיהודים בישראל כפופים לדין הדתי היהודי ולא לדינים אחרים.

שלטון המנדט הבריטי השאיר שיטה זו, ועם קום המדינה עקרון זה התקבע במיוחד בחוק שיפוט בתי דין רבניים, משנת 1953, אשר קבע כי ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל יערך בישראל על פי דין תורה, ויהיה תחת סמכות השיפוט הבלעדית של בתי הדין הרבניים.

עו"ד ירון קטן. צילום: אליאור דנינו

בשנים אלו של קום המדינה, היו דיונים סוערים סביב שאלת "מיהו יהודי", אך לא פחות מכך גם שאלת "מיהו נשוי", לצורך תחולת דין תורה בהתאם לחוק. זאת, משום שזוגות רבים לא יכלו, או לא רצו, להינשא על פי דין תורה, ובהתאם לשיטת המילט נישואין אזרחיים אינם מוכרים בישראל.

אחת הדרכים לעקוף את החוק, הייתה סוגיית הרישום במרשם האוכלוסין, שהתעוררה עשר שנים לאחר חקיקת חוק שיפוט בתי דין רבניים.

אישה נוצריה מבלגיה בשם הנריט אנה קטרינה פונק שלזינגר, ביקשה להירשם במרשם האוכלוסין בישראל כנשואה ליהודי, לו נישאה בנישואין אזרחיים בקפריסין. כידוע, ההלכה היהודית אינה מכירה בתוקף של נישואין בין יהודי למי שאינה יהודייה, ועל כן לכאורה המענה לכך היה ברור והיא לא הייתה זכאית להירשם כנשואה. עם זאת, בית המשפט העליון מצא פרצה, דחוקה אמנם, לאפשר ואף לחייב את רישום הזוג כנשוי. בית המשפט קבע, בפסק דין הידוע בשם "פונק שלזינגר" משנת 1963, שהרישום במרשם האוכלוסין הוא עניין טכני בלבד, ואין בו הכרעה מהותית על טיב הנישואין ותוקפם ההלכתי. על כן, למרות שהנישואין הללו אינם מוכרים הלכתית, וממילא גם חסרי תוקף לפי החוק, אין מניעה לרשום במרשם האוכלוסין את בני הזוג כנשואים, וממילא גם בתעודת הזהות שלהם, כי רישום זה אינו מהווה ראיה לנכונותו. 

60 שנה עברו ופסק דין זה עדיין לא פג תוקפו ולא נס ליחו. מאז פסק הדין, כל מי שביקש לעקוף את החוק ולהירשם כנשוי למרות שהדין הדתי אינו מכיר בכך ועל כן אין לנישואיו כל תוקף חוקי, עשה שימוש בפסק הדין ובעקרון שנקבע בו.

חשוב לציין, שההסתמכות על פסק הדין מהווה לכאורה דבר והיפוכו. פסק הדין מתבסס במהותו על כך שהרישום חסר משמעות מבחינה חוקית, ויש לו רק ערך סטטיסטי. לפיכך, ורק משום היותו רישום טכני, על פקיד הרישום מוטלת חובה לרשום כל מי שמביא מסמך מנהלי המעיד על היותו נשוי, ואסור לפקיד הרישום להפעיל שיקול דעת אם יש למסמך תוקף משפטי. 

אולם, דווקא השימוש בתכוף בתקדים שנוצר בפסק הדין, והעובדה שיש רצון להירשם כנשוי במרשם האוכלוסין, מלמדים כי יש משמעות לרישום ואין לכך היבט טכני בלבד. הרישום במרשם האוכלוסין ובתעודת הזהות מקנים לאדם את המעמד כנשוי בכל מפגש עם הבירוקרטיה הישראלית, ויתייחסו אליו כאל נשוי לכל דבר ועניין, מלבד כמובן בדין הדתי. מבחינה מעשית, אפוא, בית המשפט מצהיר שהרישום הוא טכני בלבד, אך בה בעת הוא יוצר במו ידיו מסלול רישום אפקטיבי של נישואין, שאינם מוכרים לפי הדין הדתי וממילא גם לא לפי החוק. 

למרות הסתייגויות של שופטים, כגון השופט אלייקים רובינשטיין, שקבע כי תקדים "פונק שלזינגר" אינו עומד במבחן המציאות, משום שבעיני הציבור אין מקום להבחנה הפיקטיבית בין תוקף לרישום, המשיך בית המשפט העליון והסתמך על פסק דין "פונק שלזינגר" כבסיס למקרים רבים נוספים בהם פקיד הרישום חויב לרשום כנשואים, במרשם האוכלוסין, זוגות שנישאו בנישואין אזרחיים, למרות שלפי החוק לא היה לנישואים כל תוקף, בהתאם לדין היהודי, כגון זוגות חד מיניים ועוד.

עם השנים, גם הדרישה מפקיד הרישום להסתפק בתעודת נישואין אזרחית פחתה והלכה. אם בהתחלה היה צריך לטוס לחו"ל כדי להינשא אזרחית ולחזור עם תעודה רשמית, נמצאו שיטות חדשות, כגון נישואי מקסיקו, בה רק אחד מבני הזוג צריך להיות במדינה, או פרגוואי, בה די בכך שהזוג ישלח שליח לייצגם במדינה. כאמור בהתאם לתקדים "פונק שלזינגר", מאחר שהמדינה הזרה מעניקה תעודת נישואים, הרי שעל פקיד הרישום מוטלת חובה לרשום את הזוג כנשוי במרשם האוכלוסין.

לכאורה בפסק הדין שניתן השבוע בעניין "נישואי יוטה" באמצעות הזום, אין כל חידוש. הוא ממשיך את אותו עקרון ומחייב את פקיד הרישום לרשום לנישואין זוג הפועל בהתאם למדינה הזרה שמעניקה את תעודת הנישואין. כאן כבר הזוג עצמו נשאר בישראל ומקיים את הטקס בישראל, יחד עם כל המוזמנים והמשפחה. עורך הטקס נמצא ביוטה, ועורך את הטקס באמצעות הזום. משרד הפנים עוד ניסה לטעון שאין לזוג שום קשר למדינה בה ניתנה תעודת הנישואין, אך בית המשפט העליון שב על ההלכות הקבועות, שאין לפקיד הרישום שום סמכות להפעיל שיקול דעת ועליו לרשום את הזוג כנשוי, משום שממילא אין לרישום זה כל משמעות חוקית.

הפרקטיקה ניצחה אפוא את המהות. בית המשפט מסכים שמבחינה מהותית וחוקית אין לנישואין אלה תוקף בישראל, אך מצד שני רישום הנישואין במרשם האוכלוסין, למרות מעמדו החוקי הרעוע, נותן לבני הזוג את התוקף המספיק להם מבחינת ההתנהלות הציבורית. 

יש שיראו בפסיקת בית המשפט עקיפת החוק באמצעים חוקיים, לטובת יצירת מסלול דה פקטו של נישואין אזרחיים בישראל, ויש שיראו בפסיקה זו עוד מסמר בארון הקבורה של הדין הדתי בישראל, למרות עיגונו בחוק.

עוד ב-

מוטי בן משה יקבל 100 מיליון שקל: השופט בפסיקה דרמטית

לכתבה המלאה

הכותב: עו"ד ירון קטן, ד"ר למשפטים ומומחה לענייני דת ומדינה