"פקודה בלתי חוקית בעליל" - מילים אלו, שנקבעו בפסק הדין המכונן בפרשת כפר קאסם, היוו ציון דרך בהגדרת גבולות החסינות השלטונית בישראל. מאז ועד היום, מערכת המשפט הישראלית מתמודדת עם השאלה: מתי חייבת המדינה לתת דין וחשבון על החלטותיה הביטחוניות?

כעת, תביעת נפגעי מסיבת נובה על כחצי מיליארד שקלים מציגה תרחיש שונה, אך כזה הנוגע באותה המורכבות: לא פעולה אקטיבית שחרגה מגבולות החוק, אלא מחדל מערכתי - הימנעות מהעברת מידע קריטי שלטענת התובעים היה בידי הרשויות ויכול היה למנוע את האסון.

קרדיט צילום: קרן אל

התביעה, שהוגשה בינואר 2024 על ידי למעלה מ-100 נפגעים, מעלה טענה פשוטה לכאורה: שיחת טלפון אחת מגורמי צה"ל למארגני המסיבה הייתה יכולה למנוע את הטרגדיה כולה. למרות שהנפגעים הוכרו כנפגעי פעולות איבה וזכו לפיצויים במסגרת החוק, הם טוענים כי המדינה התרשלה באופן חמור כשנמנעה מלהעביר מידע קריטי שהיה בידיה.

המתח הזה, שעולה מן התביעה של נפגעי הנובה, אינו ייחודי לישראל, ובכל מדינה דמוקרטית קיים מתח מובנה בין הצורך להעניק למוסדות השלטון מרחב פעולה לקבלת החלטות, לבין החובה להגן על זכויות האזרחים. יחד עם זאת, המציאות המורכבת שלנו מאלצת אותנו להתמודד עם הסוגיות האלו מבחינה משפטית שוב ושוב.

לפי החוק בישראל, נפגעי פעולות איבה זכאים לפיצויים במסגרת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה. חוק זה מעניק הכרה לנפגעים ומספק להם פיצויים ללא צורך בהוכחת רשלנות מצד המדינה. עם זאת, העובדה שהנפגעים זכו להכרה במסגרת חוק זה אינה שוללת את זכותם, במקרים מסוימים, לתבוע את המדינה על רשלנות אם הם טוענים כי המדינה כשלה במילוי חובותיה באופן שתרם לפגיעתם. במקרה של מסיבת נובה, הנפגעים טוענים כי הרשויות לא סיפקו הגנה מספקת, לא התחשבו במיקום האירוע ובאיום הביטחוני הקיים באזור וכשלו בניהול האירוע בזמן אמת.

בתגובה לתביעה, טוענת המדינה כי הליך אזרחי איננו הפורום המתאים לבחון החלטות הנוגעות לליבת הביטחון הלאומי - החל מאיסוף מודיעין ופרשנותו, דרך סדרי כוחות צבאיים, ועד להחלטות מדיניות ומבצעיות. לטענתה, מדובר במארג מורכב של שיקולים ביטחוניים, תקציביים ומדיניים, שרובם חסויים מטבעם ואין זה ראוי שבית המשפט האזרחי יתערב בהחלטות ריבוניות הנוגעות לשיקול דעת ביטחוני.

הפסיקה הישראלית הראתה לא פעם כי חסינות שלטונית אינה מוחלטת. בתי המשפט נכונים לבחון תביעות רשלנות נגד המדינה גם כאשר מדובר בהחלטות הנוגעות לשיקול דעת שלטוני. הדוקטרינה המשפטית שהתפתחה מאפשרת לבית המשפט לבחון האם פעולות המדינה נשארו בגבולות הסביר, וכאשר מתגלה חריגה משמעותית מסטנדרט זה, עשוי בית המשפט להכיר בזכאות הנפגעים לפיצוי.

בפרשת כפר קאסם הכירה הפסיקה בכך שגם החלטות ביטחוניות אינן חסינות לחלוטין מביקורת שיפוטית. חשוב לציין כי גם בפסקי דין שבהם המדינה לא חויבה בפיצויים, בתי המשפט הקפידו לבחון האם שיקול הדעת הופעל בצורה סבירה ומושכלת. לדוגמה, בפסק הדין בעניין סמיר נגד  מדינת ישראל, נדחתה תביעה שהוגשה נגד המדינה בטענה לכשלים ביטחוניים, בנימוק ששיקול הדעת שהופעל היה במסגרת גבולות הסביר בהתחשב במידע שעמד בפני הרשויות באותו זמן.

בהמשך לכך, תביעת נפגעי הנובה מציבה בפני מערכת המשפט אתגר מורכב שתוצאותיו עשויות להשפיע על החברה הישראלית לשנים רבות. מצד אחד, הכרה באחריות המדינה במקרה זה עשויה להוביל לשיפור משמעותי בתהליכי קבלת ההחלטות במערכת הביטחונית ולחיזוק מנגנוני ההגנה על אזרחים. קבלת התביעה תשדר מסר ברור: גם החלטות ביטחוניות חייבות לעמוד במבחן הסבירות והאחריות הציבורית.

מצד שני, קיים החשש שמא הטלת אחריות רחבה מדי על המדינה תוביל ל"אפקט מצנן" - מצב שבו גורמי הביטחון יחששו לקבל החלטות נחוצות מחשש לתביעות עתידיות. שיתוק כזה של מערכת קבלת ההחלטות עלול דווקא לפגוע בביטחון האזרחים אותם מבקשת התביעה להגן.

נראה כי האתגר העיקרי העומד בפני בית המשפט הוא מציאת האיזון העדין - איזון שיאפשר לשמור על עצמאות שיקול הדעת הביטחוני מחד, אך יבטיח גם מנגנון של פיקוח ובקרה במקרים של מחדל חמור. ההכרעה בתיק זה תשפיע לא רק על גורל התובעים, אלא על עתיד היחסים בין האזרח למדינה בישראל.

בסופו של יום, ההכרעה תיפול על שאלת הסבירות. האם יצליחו התובעים להוכיח כי המחדל הנטען - אי העברת מידע קריטי - חרג מגבולות שיקול הדעת הסביר? האם ניתן יהיה להצביע על קשר סיבתי ברור בין המחדל לבין הפגיעה? התשובות לשאלות אלו יקבעו לא רק את גורל התביעה הספציפית, אלא יתוו את הדרך בה תתמודד החברה הישראלית עם האיזון העדין בין ביטחון המדינה לבין אחריותה כלפי אזרחיה.

הכותב: עו"ד דניאל שבח הוא בעלי משרד עורכי דין שעוסק בתביעות בגין נזקי גוף ובכללן נפגעי פעולות איבה

עוד ב-

עמית בכר עושה שרירים לנתניהו בטבילת האש הראשונה

לכתבה המלאה