לפני למעלה מעשרים שנים החליט משרד האוצר לבצע רפורמה בתחום התחזוקה והאספקה של מים לצרכנים. עד לרפורמה היו הרשויות המקומיות, כל אחת בתחומה, אחראיות לתחזוקה של תשתית המים המקומית ולאספקת המים לצרכנים השונים.

אולם, על רקע המצוקה התקציבית של מרביתן ופיקוח לא יעיל של רשות המים ושל משרד הפנים הזניחו רשויות רבות את ההשקעה בשיפור התשתיות לטובת מימון של הפעולות השוטפות האחרות של הרשות. במילים אחרות, הן העדיפו את הטווח הקצר על פני ההשלכות לטווח ארוך.

התוצאה הייתה שתשתיות המים המקומיות הלכו והתיישנו וסבלו מדליפות רבות. באותן שנים גם הלכו והתייבשו מקורות המים השפירים של ישראל. הכינרת סבלה מבצורת. שני האקוויפרים הגדולים של ישראל הלכו והתדלדלו. היה חשש אמיתי למחסור חמור במים שפירים והמים שדלפו בתשתיות המתיישנות היו מקור שלא יכולנו לאבד. 

על רקע זה, נקט משרד האוצר בשתי רפורמות דרמטיות. האחת, הקמה של שורה ארוכה של מתקני התפלה באמצעות מכרזים בשיטת ה-BOT וה-PFI. היה לי הכבוד להיות האחראי בתפקידי כחשב הכללי על חלק לא מבוטל ממכרזים אלו. הצלחת המכרזים - הן במחיר, הן באיכות והן בלוח הזמנים – יכולה רק לעורר את קנאתם של תושבי גוש דן הסובלים מתהליך ההקמה הבלתי נסבל של הרכבת הקלה בתל אביב אשר משום מה בחרה הממשלה להקימה באמצעות חברה ממשלתית ולא בשיטה המוצלחת של  BOT ו-PFI באמצעות מכרזים בין לאומיים. 

השנייה, חקיקת חוק תאגידי מים וביוב (2001) אשר חייב את הרשויות המקומיות להקים תאגידי מים שייקחו על עצמם את האחריות לפעילות המים מהרשויות המקומיות ולא יאפשרו ערבוב של כספים המיועדים לשיקום תשתיות לטובת פעילות שוטפת של הרשויות המקומיות. עד כה הוקמו 55 תאגידי מים.

לכאורה, המטרה בהקמת התאגידים הייתה מבורכת ואכן הושגה. התאגידים הביאו לשיפור דרמטי באיכות התשתיות. שיעור האובדן של מים שפירים צנח ואיכות המים המסופקים עלה מאוד. ללא ספק הישגים חשובים שלא ניתן להתעלם מהם. ברם, הניסיון בשטח לימד כי הקמת התאגידים טמנה בחובה גם שורה של בעיות מהותיות שלא נלקחו במידה מספקת בחשבון עת תוכננה הרפורמה. בעיות שעליהן מלינים הן הצרכנים והן ראשי הרשויות המקומיות כבר שנים ארוכות.

ראשית, עצם הקמת התאגידים כחברות עסקיות כרכה חובת מע"מ. במכה אחת התייקרו תעריפי המים ב-17% כשיעור המע"מ כיום. קודם לכן, לא שילמנו מע"מ על המים שצרכנו באותה המידה שאיננו משלמים מע"מ על חשבון הארנונה שלנו. האוצר הכניס אפוא את ידו עמוק לכיסינו והכול בכיסוי של רפורמה. האם זו גם הייתה מטרתו המרכזית? איני יודע. אך דבר אחד וודאי. עלות המים שלנו, שהיא מוצר בסיסי וחיוני, עלתה בשיעור ניכר ולא מוצדק. כמובן, שהמשמעות היא גם הוזלה יחסית של מוצרים אלטרנטיביים ובהם משקאות ממותקים עתירי סוכר ולא בריאים. כלומר, התייקרות המים היא בניגוד לכל מדיניות בריאות או רווחה סבירות.

שנית, התנתקה הסמכות מהאחריות. בעוד ששירותי מים לא תקינים היו כרוכים בביקורת של התושבים על ראש העיר עד כדי הדחתו בבחירות הרי כעת אין לראש העיר שום סמכות על תאגיד המים ואילו לצרכנים אין שום מנוף על התאגידים. עובדה זו חמורה במיוחד על רקע דרישת האוצר למזג תאגידים למספר מצומצם יותר של תאגידים בין עירוניים שירכזו אזורי פעילות של מספר רשויות.

שלישית, התאגידים ייצרו עלויות אדמיניסטרטיביות לא מבוטלות של הנהלה, דירקטוריון, יועצים משפטיים, רואי חשבון וכיוצ"ב. עלויות שנחסכו ברובן כאשר הפעילות נוהלה כאגף בתוך הרשות המקומית. כדי לצמצם עלויות אלה הורו האוצר ורשות המים לתאגידים להתמזג כאמור למספר מצומצם של תאגידי על בין עירוניים.

אולם, כהרגלו כמעט בקודש, האוצר החליט בלי לבדוק בחינה אמפירית שמא הוא טועה. ואכן, מבדיקה אמפירית שעשיתי לפני מספר שנים התברר לי כי ישנו דווקא חסרון לגודל מבחינת יעילות התאגידים. דווקא הקטנים יותר הם היעילים יותר. תאגידי המים והרשויות המקומיות התנגדו לצמצום מספר התאגידים ובצדק והם מנהלים בעניין זה קרב רגולטורי כבר מספר לא מבוטל של שנים כנגד האוצר ורשות המים.

בחלוף למעלה מעשרים שנים, ולאחר שנצבר ניסיון לא מבוטל, דומני כי הגיע הזמן כי האוצר יקדיש חשיבה מחודשת לכל תחום תאגידי המים. כפי שהדגשתי, הרפורמה משנת 2001 יצרה אמנם יתרונות חשובים מאין כמותם ואין להתעלם מהם אולם היא הייתה כרוכה בחסרונות שהלכו והתבהרו עם השנים. זאת ועוד, אין דינה של רפורמה שהונהגה עת לא היו מתקני התפלה, התקיים מחסור חמור במים שפירים והניהול של רשויות מקומיות רבות היה בכי רע לעת שבה מרבית הרשויות המקומיות שיפרו באופן דרמטי את איכות הניהול בהן ותודות למתקני ההתפלה אין עוד בעיית מים שפירים כלל בישראל. יפה יעשה משרד האוצר אם יבחן אפוא שיפורים ברפורמה מתוך גישה רעננה ועדכנית.     

עוד ב-

לימודי ליבה? החרדים אינם האחראים ליוקר המחיה, שקר גס | פרופ' ירון זליכה

לכתבה המלאה

הכותב הוא ראש ביה"ס לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו ויו"ר המפלגה הכלכלית