"הסרטון הזה של הפיגוע, הוא הסרט שרץ לי בראש בשנתיים האחרונות כל הזמן! כל הזמן! מתוך ידיעה ברורה שזה לא מופרך ועלול להתרחש בכל רגע!" – כך כתבה לי אמש בתיה, תושבת אחד הישובים בגב ההר, ואני ידעתי שהיא צודקת. ידעתי, והתביישתי. אישה צעירה, פעילה ומקסימה, במלוא כוחותיה וכישרונותיה, אם לילדים קטנים, אלה צריכים להיות הסרטים שרצים לה בראש? איך אשא פני אליה?

את הלילה הראשון של חול המועד ביליתי בעשהאל, לאחר פיגוע הירי אל תוך בתי הישוב. עמדתי בחדר זרוע-הזכוכיות שהתנפצו מהירי, בין הצעצועים שרק בנס אף אחד מילדי המשפחה לא שיחק בהם באותו רגע של אימה, ומאחורי הכיסא עליו ישבה בעת הירי בעלת הבית, שהקליעים ניקבו את המטפחת שלראשה, קודם שחדרו את קיר חדר העבודה שלה. בבת אחד היכה בי גודל הנס, ואתו יחד - הקלות הבלתי-נתפסת בה יכולים המחבלים לפגוע בתושבי הישוב בתוך בתיהם. והם אכן עושים זאת, פעם אחר פעם, בקלות שאמורה לטלטל אותנו.

באמצע השבוע נסעתי במיוחד לקיבוץ מירב, ללמוד מקרוב על האיום החדש שפוקד אותם בחצי השנה האחרונה: הירי לתוך בתיהם מתוך הכפר הערבי הסמוך מאד: ג'לזון. ממש עם כניסתי בשער הישוב, הגיעה הידיעה על ירי לעבר גן-נר, אז נסעתי גם לשם, לשבת עם פעילי הביטחון (בהתנדבות) של הישוב הזה, שהיה אמור להיות הכי פסטורלי בעולם, ועכשיו כבר פעם שניה שיורים עליו. יישובי הגלבוע הפכו ליישובי "עוטף ג'נין", ג'נין ובנותיה הפכו ליצאניות טרור לתוככי ישראל הקטנה, ואמות הספים עדין לא רעדו, ומדיניות הביטחון נותרה בעינה, כאילו אין כאן אירוע אסטרטגי שכמוהו לא היה לנו 20 שנה מאז חומת מגן.

בהמשך השבוע הוזעקתי לצומת הכבשים שבהר חברון על ידי תושבי בית חגי, למחאה הכי צודקת בעולם שהם קיימו ליד אחת מתוך שלוש ככרות שנבנו על הציר היחיד המוביל לישוב שלהם, ככרות שכל אחת מהן מאטה את התנועה ומייצרת עבור המחבלים "חווארה" קטנה "תוצרת בית" – כלומר תנאים אידיאליים לביצוע פיגועים. מה עוד צריך לקרות כדי שהתנועה על הציר הזה, שגבה מתושבי בית חגי מחיר-דמים קשה מנשוא – תנותב באופן שמתחשב גם בצרכי הבטחון שלהם, ובזכות שלהם לחיים?

והיום, היום יגיע תורה של חווארה, כפר המרצחים דרכו חייבים לעבור תושבי גב ההר בדרכם היומיומית לעבודה, ללימודים, לקניות, לביקורי משפחה, והם כולם – כמו בתיה, שפרסה בפני באומץ את חלומות-הביעותים שלה, יודעים שכל פקק על הציר הזה יכול להפוך ברגע למטווח-ברווזים. לא רק הם יודעים, כולנו יודעים, כל חברי הממשלה, מהשר הזוטר ביותר, ועד חברי הקבינט וראש הממשלה, יודעים זאת. אף אחד מאתנו לא אמור להיות מופתע מהפיגוע של אתמול, שמזכיר במאפייניו את הרצח הנוראי של האחים הלל ויגל יניב. אם כבר, אפשר בהחלט להיות מופתעים מגודל הנס. אבל לא מהעובדה שעומד לו מחבל על הכביש הראשי ופשוט מנסה לבצע הוצאה להורג של יושבי אחת המכוניות שנוסעת לפניו כמו בסרט נע איטי-איטי. חלום הביעותים של בתיה אמור להיות חלום הביעותים של כל אחד מאתנו, שרי הממשלה, שכן על פי חוק יסוד הצבא, כולנו נושאים באחריות לפקקים חסרי-ההצדקה בחווארה, ובכלל לכל מה שגורמי הביטחון שלנו עושים כדי לחסל את היכולות של המחבלים ביהודה ושומרון, וגם למה שהם לא עושים.
 
והיכולות האלה התעצמו מאד! כל מי שעיניו בראשו מבין זאת: אלפי כלי נשק ואמצעי לחימה מוזרמים לשטח הזה במבצע של ממש ע"י החיזבאללה ואיראן, מטעני גחון ושאר אמצעי חבלה משוכללים יותר מפותחים במפעלי-יצור בתוככי הערים ומחנות הפליטים, כנופיות טרור חדשות הולכות וצוברות נפח, ותחמושת, ותעוזה, וגם טורחות להפגין את נשקיהן, יכולותיהן ותכניותיהן במצעדי ראווה. המציאות משתנה אל מול עינינו, וכבר לא ניתן לסכל את הטרור הזה באמצעות שיטת "כיסוח הדשא" שעבדה כאן כמעט 20 שנה, מאז מבצע "חומת מגן". זה כבר לא דשא, זה ג'ונגל. יש צורך בכלים אחרים, במבצעים אחרים, וככל שנשתהה בהפעלתם – כך המצב רק ילך ויחמיר, ילך וידרדר.

את מפלצת הטרור שצומחת כאן בקצב הולך וגדל, לממדים וליכולות שלא היכרנו כאן ב 20 השנה האחרונות – אנחנו יכולים, יודעים, וגם חייבים, לחסל. ולא, אל לנו לחכות עד שנגיע למאות ואלפי הרוגים. אסור לנו לחזור על מחדל מלחמת יום הכיפורים, על ההחלטה שלא לגייס מילואים, ולא להנחית מכת-מנע, על מנת שלא להיראות תוקפנים, החלטה שעלתה אז בקורבנות רבים כל כך. אין צורך ואסור לחכות לאירוע מטלטל כמו הפיגוע במלון פארק בעיצומו של ליל הסדר, כדי להיכנס למבצע שישמיד את יכולות הטרור של אויבינו. עלינו לפעול עכשיו, בלי להמתין לנס נוסף שהקב"ה אולי יעשה עמנו. אין סומכין על הנס!

כשזעקנו הבוקר, בתפילה של הושענא רבא: "רחמנא, חתמינן בספרא דחיי!" – ידענו אל-נכון: אנחנו אלה שצריכים לפעול על מנת שנוכל כולנו להיחתם בספר החיים! חובה עלינו, על כל שרי הממשלה, להפוך את שנת תשפ"ד – לשנה של פתיחת דף חדש במערכה נגד הטרור, דף חדש ושונה, עם תכניות עבודה חדשות ושונות, עם גישה חדשה, עם מטרה מוגדרת חדשה, כדי שנוכל בסופו של יום להיחתם כולנו לחיים טובים ולשלום, לא רק מכוחם של הנסים, אלא גם מכוחם של המעשים.

עוד ב-

סטרוק זועמת: "כבישי יו"ש לא יהיו יותר מסלול ירוק לטרור"

לכתבה המלאה

הכותבת: אורית סטרוק, שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות ממפלגת הציונות הדתית