דעות
מחפשים אשמים – מתעלמים מהגורמים: האמת מאחורי אלימות הנוער
הזיקה בין מצב החינוך בגילאים הנמוכים לבין אלימות בקרב בני נוער – ברורה וכואבת. המשוואה פשוטה: נחסוך על סייעת? נשלם על שוטר!
"האם זה כשל של המשטרה?", שאל ברק סרי. "אין בכוחה של המשטרה למנוע כל אירוע אלימות", ענה לו אלי אוחנה. והמרואיין שעל הקו, ראש עיריית פ"ת רמי גרינברג, התמקם בין השניים: "המשטרה עושה הרבה, אבל צריך לעשות יותר". מאוחר יותר באותו יום שלח השר בן גביר את התרומה שלו לדיון הציבורי: "אנחנו ממשיכים לחזק את המשטרה ולהגדיל את שורותיה, אבל אי אפשר לשים שוטר בכל פיצריה".
עושה רושם שנוח להם הדיון הזה. תוקפי הממשלה מוצאים בו כר נוח לביקורת, השר עצמו מצליח שוב למרכז את עצמו, כמו שהוא אוהב, גם בנושאים בעייתיים, ואילו ראשי הרשויות מקבלים את הנקודות שלהם דרך העמידה בחזית הביטחון האזרחי. אלא שכל הדיון הזה, המסיט את האחריות אל "מתחת לפנס" – הוא הכישלון עצמו.
כישלון – ברור שהיה פה, אבל צודק אלי אוחנה – משטרה, גם גדולה וחזקה, לא יכולה לשלוט בכל קרן רחוב, בכל סלון ביתי, ובכל מוח של מישהו. הכישלון הוא קודם כל בראיית המשטרה כסמכות הלאומית היחידה שמונעת או מעודדת פשיעה, כשכך למעשה גם ממשלות ישראל לדורותיהן מבינות את המציאות.
מה בדיוק הן חשבו לעצמן? שאפשר לפגוע בעובדים סוציאליים ולא לשלם על כך מחיר? שאפשר להרעיב את החינוך לגיל הרך ולא לקבל את החשבון בקופה? שאפשר להזניח את גני הילדים, בתי הספר, צוותי ההוראה, ואת כלל ההליך החינוכי השלם שתחילתו בגיל לידה – מבלי להרגיש את ההבדל בגילאים הבוגרים יותר? שנים אנחנו מתריעות ואין עונה, ובינתיים הספינה המפליגה שלנו כבר יכולה לראות באופק את חופי דרום אפריקה.
לשליש מילדי ישראל עד גיל 3 אין מסגרת, 40% הולכים למסגרת לא מפוקחת. במעונות היום קיים מחסור במטפלות-מחנכות, בגני עירייה קיים מחסור בסייעות, בבתי הספר חסרים אלפי מורים. והחוסרים נענים באלתורים: המורה ללשון מלמדת גם חשבון, המורה המחליפה היא אמא מתנדבת, והמלווה בטיול השנתי הוא הסב מהגן הסמוך. כשהכול נראה כמו חלטורה – אל לנו לצפות שלא יהיו לכך השלכות.
וההשלכות הן לא מיידיות. הן לא מצפצפות ברגע שהכשל נוצר, אלא גדלות ומתעצמות בשקט, כמו ענבי הזעם המפורסמים, וכתופעת קצה, אך בהחלט לא ביטוי יחיד של המחדל, שולחות בני נוער להסתובב ככנופיות אלימות ברחובותינו – בלי פיקוח, בלי סמכות ממלכתית משפיעה ולעיתים גם בלי סמכות הורית.
הצעיר שנדקר בפתח תקווה הוא אחד ששילם את המחיר. על מערכת חינוך שהצליחה לפספס כל כך הרבה ילדים, ועל הבנה ציבורית לקויה של העומדים בראש המדינה. כי בסוף, המציאות לא נותנת הנחות, ותמיד הקמצן משלם יותר: על כל חיסכון במורה – יידרש שוטר; על כל שלוש סייעות חסרות – יידרש מדריך נוער או יהיה צורך בסוהר; ובמקום לקבל עוד אזרחים יצרניים – נקבל נטל כלכלי שהמדינה צריכה לשאת על גבה.
אני בטוחה שראש הממשלה רוצה רחובות בטוחים. אבל את יהבו אל לו לתלות בעוד שוטרים בעוד פיצריה. רצוי שיפנה את מבטו אל מסגרות החינוך ואל מעונות היום לגיל הרך, שבהן מתעצב הדור הבא, ושבהן מתחיל התהליך החינוכי. שם העתיד, שם הפתרון.
עוד ב-
*הכותבת, אניטה פרידמן, היא יו"ר תנועת ויצו העולמית.
הכתבות החמות
תגובות לכתבה(0):
תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
חזור לתגובה
