מקרי הרצח המחרידים שבוצעו לאחרונה בידי נערים, וצבר אירועי האלימות בתל אביב ובערים נוספות, בהם של כנופיית SSQ, הכוללים התגרויות, מעשי שוד וביזה – הצליחו לעורר את הסנטימנט הציבורי באופן חריג. אלימות בקרב בני נוער, לרבות אלימות קשה עד כדי נטילת חיים, תמיד הייתה ולמרבה הצער תמשיך להתקיים. אלא ששיטות הפעולה, ההתארגנות ההמונית, המעורבות החריגה של קטינים ו"הפתיל הקצר", בשילוב האכזריות – משרטטים תמונת מצב עגומה הן על רמות האלימות והן על שחיקה ביכולת ההרתעה והתגובה של גופי האכיפה. ללא שינוי תפיסתי ומערכתי, מה שהיה בעבר בבחינת חריגים נקודתיים יזלוג מן השוליים ויערער את תחושת הסדר והביטחון.

כדי לנתח נכונה את המצב, יש להבחין בין התפרצות נקודתית לבין דפוס עברייני מתהווה, ובין אלימות נוער לבין פשיעת נוער. בעוד שאלימות נוער יכולה להיות קטטה חד-פעמית, פשיעת נוער היא דפוס חוזר: חבורות, נשיאת סכינים, שוד, איומים, סחיטה ופגיעה במתלוננים. כאשר נערים מייצרים לעצמם שם, מטילים מורא בשכונה, מצלמים את מעשיהם ומפיצים אותם ברשתות – מדובר בתופעה מורכבת ומסוכנת.

נתונים של משטרת ישראל פורסמו לאחרונה ביחס למחוז תל אביב מחזקים את תחושת ההחמרה: מספר תיקי החקירה נגד קטינים עלה מ-1,851 בשנת 2023 ל-1,935 ב-2024, וב-2025 כבר הגיע ל-2,084 תיקים. גם אם תיק חקירה אינו בהכרח מסתיים בהרשעה, מדובר במגמה של עלייה במגע בין קטינים לבין מערכת האכיפה, עומס גובר על המשטרה, שירותי המבחן ובתי המשפט לנוער – ובעיקר מציבה סימני שאלה על הבנת השטח והיכולת לזהות הידרדרות בזמן.

אחד ממאיצי התופעה הוא המרחב הדיגיטלי. בעבר אירוע אלימות הסתיים על פי רוב בזירה; כיום הוא נמשך ברשתות, כשהסרטון הופך להוכחת כוח, ההשפלה למטבע חברתי והאיום לכלי שליטה. נער שאולי לא היה פועל לבדו, מקבל בתוך החבורה מעמד ולגיטימציה, ובכך נוצרת "חותמת" לאלימות: מי שמכה, מאיים או משפיל – "צובר שם". גם אם אין לתלות את התופעה בטיקטוק ובטלגרם, תרומתן השלילית כמחוללי פשיעה היא ברורה.

כשזה מצב העניינים נערים רבים ממשפחות מתפקדות לכאורה, שאינם מוגדרים "נוער בסיכון" במובן הקלאסי, נגררים דרך הרשת לדפוסי אלימות קשים. בגיל שמתאפיין בחיפוש זהות ותחושת שייכות, לעתים מספיק היעדר אחריות קהילתית או פיקוח הורי כדי לחקות תרבות עבריינית. זהו מסלול הידרדרות זמין שמקבל חיזוק מתמיד מהסביבה הקרובה והדיגיטלית.

המחיר אינו רק פלילי. נער שמותקף ברחוב מאבד תחושת ביטחון בסיסית, וילדה שנפגעת נושאת עמה טראומה ארוכת שנים. הורים חוששים לאפשר לילדיהם להסתובב לבד, בעלי עסקים נמנעים מלהעיר לחבורות נערים מחשש לפגיעה, וכשהאזרחים חוששים – המשילות נשחקת.

הקושי בהתמודדות נובע מכך שפשיעת נוער יושבת על התפר שבין משטרה, חינוך, רווחה, משפחה וקהילה. המשטרה פוגשת לרוב את האירוע לאחר שהתרחש; בתי הספר מזהים לעיתים סימני הידרדרות אך חסרי כלים; הרווחה נכנסת פעמים רבות מאוחר מדי; שירות המבחן עמוס; והרשות המקומית אינה משמשת כגורם מתכלל. כך נוצרת מערכת שבה כולם אמנם מעורבים, אך לא בהכרח מסונכרנים.

בדיוק בנקודה הזו, כדאי לאמץ כמה לקחים מהעולם. בשנות ה-90 הופעלה בבוסטון תוכנית Operation Ceasfire, שהתמקדה במחוללי אלימות בקרב צעירים וכנופיות: אכיפה ממוקדת, מסר חד ובלתי מתפשר מצד הרשויות והקהילה, לצד הצעת מסלולי יציאה. הלקח המרכזי הוא שאכיפה יעילה אינה מבוזרת, אלא מתמקדת במי שמייצרים את מירב האלימות.

בסקוטלנד אומצה גישה מעולמות בריאות הציבור, הרואה באלימות מגיפה מתפשטת שניתן לבלום באמצעות ניתוח נתונים מעמיק, התערבות מוקדמת וקטיעת "שרשרת ההדבקה". באנגליה ובוויילס נקבעה חובת,Serious Violence Duty  המחייבת רשויות ציבוריות לשתף מידע, לנתח סיכונים ולפעול יחד להפחתת אלימות חמורה. המכנה המשותף ברור: משטרה לבדה אינה מספיקה, אך גם טיפול רך ללא הרתעה אינו מספיק.

ישראל זקוקה למודל דומה המותאם למציאות המקומית. על המדינה לנסח מדיניות ברורה לשיתוף מידע, לקבוע ממדי ביצוע ולהקצות משאבים, כאשר הרשות המקומית תהיה הגוף שיוביל את היישום בשטח. כך יהיה ניתן לזהות עלייה בפשיעת נוער, להפעיל צוות רב-מערכתי קבוע שכולל נציגי משטרה, חינוך, רווחה, בריאות הנפש ונציגי תושבים, ותתאפשר תמונת מצב עדכנית ושוטפת, על נערים בסיכון, חבורות מועדות לאלימות, מוקדי חיכוך אפשריים, קורבנות מאוימים ומשפחות המצריכות התערבות ממוקדת. לצד זאת, נדרש שיטור עירוני-קהילתי עם נוכחות קבועה במוקדי חיכוך ושימוש מושכל בטכנולוגיות כמו מצלמות רחוב ומידע רשתי.

המבצעים הממוקדים של המשטרה בתל אביב בימים האחרונים, יעילים ככל שיהיו, אינם יכולים להיות תוכנית עבודה. תנאי בסיסי לצמצום האלימות הוא אמון הדוק בין הרשויות לתושבים, שכן בלעדיו לא יהיו דיווחים ותמונת מצב, והמערכת תמשיך לרדוף אחרי האירוע הבא.

פשיעת הנוער אינה בעיה של המשטרה בלבד, אך גם לא תיפתר ללא אכיפה חזקה, חכמה וממוקדת. הבחירה אינה בין ענישה לשיקום, אלא בין תגובה מאוחרת למניעה חכמה; בין מבצעים נקודתיים למערכת קבועה; ובין טיפול בכל נער בנפרד להבנת הרחוב והרשת כמערכת אחת. ישראל צריכה להכיר בפשיעת הנוער כאתגר לאומי, למדוד תוצאות ולא להסתפק בהצהרות.

עוד ב-

מס הפחד: כך הפך הפרוטקשן לאיום אסטרטגי

לכתבה המלאה

*הכותב הוא בכיר לשעבר בשב"כ ובמשטרה, מנכ"ל חברת S.T-Impact וחוקר במכון לחקר הביטחון האישי והחוסן הקהילתי במכללה האקדמית גליל מערבי.