דעות
מס הפחד: כך הפך הפרוטקשן לאיום אסטרטגי
בזמן שיש מי שמדברים על משילות וריבונות, הפרוטקשן ממשיך להיגבות מדי יום ומעביר בפועל סמכות מהמדינה לארגוני פשיעה. המאבק האמיתי בתופעה יוכרע בייבוש התמריצים ולא במעצר "החייל" בשטח
תופעת גביית דמי החסות (פרוטקשן), אשר בשנים האחרונות צמחה לממדים אדירים ומאיימת לנגוס כמעט בכל תחומי החיים, הפכה למכת מדינה שכבר אינה נוגעת רק בסקטור מסוים או בענפים ספציפיים במשק. חשוב להבין: לא מדובר בעוד עבירה פלילית, אלא בשיטה מאורגנת – מערכת כלכלית-עבריינית שפועלת במרחב שבין פחד, כסף וחולשת מערכות, ומאתרת הזדמנויות מהר יותר מהמדינה. במאבק הזה מתקיים כלל פשוט: מי שמקדים לזהות, מקדים גם לשלוט. מי שמאחר – מאבד שליטה.
עד שנת 2023, "גביית דמי חסות" כלל לא הוגדרה בספר החוקים של מדינת ישראל כעבירה עצמאית. התופעה טופלה דרך סעיפים כלליים העוסקים בסחיטה ואיומים, מה שפעמים רבות הקשה על גורמי האכיפה להוכיח שיטה ולפגוע בארגון עצמו ולא רק ב"חייל" שגובה בדלת. אלא שהכרה משפטית בעובדה שמדובר במודל עסקי עברייני ולא באירוע אלים נקודתי, אינה מסוגלת להביא לטיפול בתופעה כל עוד האכיפה נותרת נקודתית ואיטית.
בדיון בכנסת ביוני 2025 דווח כי מאז כניסת החוק לתוקפו נפתחו 171 חקירות והוגשו 12 כתבי אישום בלבד, בעוד עדויות מהשטח מלמדות על היקפים גדולים בהרבה של דרישות תשלום מדי יום. נתון זה מלמד על פער ענק בין עומק הבעיה לבין יכולת המענה. תת-דיווח, חשש של קורבנות, ועומס מערכתי – כל אלו מייצרים מציאות שבה "מס הפחד" הפך לדבר שבשגרה.
הנזק הכלכלי עצום. בענף החקלאות בלבד מוערכת הפשיעה בלמעלה ממיליארד שקלים בשנה. הנזק הישיר בגין תשלומי חסות, שירותים פיקטיביים והשבתות, מוערך בכמה מיליארדי שקלים בשנה. הנזק העקיף, דרך גלגול עלויות לצרכן, פגיעה בתחרות, עיכוב בפרויקטים של תשתיות ועליית מחירים, כבר מגיע לעשרות מיליארדים. "מס הפחד", לפיכך, הוא אחד המיסים היקרים בישראל והוא לא עובר דרך משרד האוצר.
בפרוטקשן מתקדם, הכוח לא תמיד מופעל משום שהוא הפך למובן. העבריין כופה ספקים "מאושרים", גוזר עמלה קבועה, שולט בשרשרת האספקה ובעלויות. הוא מכתיב מי יועסק באתרי בנייה ומתי, מתוך הבנה שעיכוב קטן שווה הפסד גדול. בנוסף, העבריין משפיע על מכרזים, מחדיר אנשים לתהליכי קבלת החלטות ולעמדות מפתח ברשויות מקומיות ובחברות, ומטה תחרות חופשית לכדי זירת שליטה. זה יכול להיות פרוטקשן קלאסי של איומים והצתות, וזה יכול להיות פרוטקשן "לבן", דהיינו: חוזים ושירותים פיקטיביים, העסקה כפויה, או חדירה מוסדית. בכל המקרים מדובר בהעברת ריבונות בפועל מהמדינה לגורם פלילי.
איום הפרוטקשן כבר אינו רק בעיה כלכלית, אלא הפך לסכנה שלטונית של ממש עם שחיקה באמון הציבור במערכות אכיפת החוק ולגיטימציה שמתערערת. כאשר בעל עסק פונה לעבריין כדי "לשמור על השקט", הסמכות עוברת מהמדינה לגורם עברייני, וכשאזרח בוחר לפנות לארגון פשיעה במקום לרשות מוסמכת, זהו כשל ריבוני עמוק.
פרוטקשן משגשג היכן שקיימות נקודות חולשה ולאו דווקא כי העבריינים חזקים במיוחד, היות וואקום משילותי ושיטות אכיפה לא מסונכרנות מאפשרים לו להתרחב. רגולציה עודפת וריבוי רישיונות יוצרים תלות במי שמציע "לקצר תהליכים". בענפים עם שולי רווח נמוכים אין לעסק "אוויר" לספוג זעזועים; בפרויקטים תחומים בזמן, כל יום השבתה שווה הון. לכך מתווסף נרמול חברתי מסוכן ולפיו "כולם משלמים" אז לכאורה אין ממש מה לעשות. וברגע שהאזרח משלם - הוא הופך מלקוח פוטנציאלי לנכס מניב.
אם לא נטפל בזה עכשיו, ניווכח במהרה לחדירה עמוקה יותר למכרזי תשתיות גדולים, שליטה בשרשראות אספקה קריטיות, עלייה מתמשכת ביוקר המחיה ופגיעה בהשקעות. מדינה שבה ארגוני פשיעה משפיעים על שוק הבנייה, האנרגיה או התשתיות הלאומיות איננה רק מדינה יקרה יותר, אלא גם פגיעה יותר.
הדרך לפתרון נעוצה בשינוי תפיסה ומעבר מפרקטיקה של מעצרים נקודתיים לטיפול מערכתי, שכן עצירת "החייל" אינה פוגעת במנגנון הכלכלי שמאחוריו. המאבק מוכרע במקום שבו פוגעים בכסף. 'Follow The Money' איננה סיסמה – זו אסטרטגיה שמוכוונת לטפל בשורש הבעיה. חילוט נכסים, הקפאת חשבונות, ייבוש תזרימי מזומנים וסנכרון קבוע בין משטרה, רשויות המס, רגולטורים, מערכת המשפט ורשויות מקומיות במסגרת כוח משימה מתואם. כך פעלה איטליה מול המאפיה באמצעות חילוט אגרסיבי ושבירת התמריץ הכלכלי, וכך פועלת ארה"ב באמצעות חקיקה שמאפשרת להעמיד לדין ארגון שלם על מנהיגיו, גם אם לא ביצעו אלימות ישירה.
לצד האכיפה הכלכלית נדרשת גם הגנה אמיתית על הקורבן: חיסיון, ליווי משפטי ותגובה מהירה. נדרש שימוש ברוגלות ובטכנולוגיות מתקדמות לזיהוי אנומליות פיננסיות, לחיבור נתונים בין גופי אכיפה, לניטור ומעקב. ומה שבעיקר נדרש הוא מסר ציבורי ברור: "שקט בתשלום" הוא לא שירות – הוא סחיטה. המאבק בפרוטקשן הוא מאבק על ריבונות. אם המדינה לא תהיה הכתובת, מישהו אחר יהיה. זהו מבחן לאומי ואין די בצעדים משפטיים נקודתיים, אלא נדרש שינוי תפיסתי ומערכתי מסונכרן להשבת השליטה.
עוד ב-
*ניצב בדימוס בועז גלעד הוא בכיר לשעבר בשב"כ ובמשטרה, מנכ"ל חברת S.T Impact וחוקר במכון לחקר הביטחון האישי והחוסן הקהילתי במכללה האקדמית גליל מערבי ובמכון לחקר הטרור באוניברסיטת רייכמן.
הכתבות החמות
תגובות לכתבה(0):
תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
חזור לתגובה
