בשיח הכלכלי על שינויי אקלים מקובל להתמקד בהפחתת פליטות ובמעבר אנרגטי. במקביל מתרחשת מציאות אחרת שפחות מדובר בה, אך בעלת משמעות כלכלית מיידית: הצורך להסתגל. גלי חום, הצפות, פגיעה בתשתיות ובשרשראות אספקה, אלה כבר אינם תרחישים עתידיים, כי אם גורמים המשפיעים כאן ועכשיו על פריון, תעסוקה ורווחיות.

הדוח החדש של הבנק העולמי From Risk to Resilience מציע שינוי תפיסה חשוב שלפיו הסתגלות אינה רק מדיניות סביבתית או חברתית, אלא השקעה כלכלית בעלת תשואה. בפועל, משקי בית ועסקים כבר מסתגלים. חברות משנות דפוסי ייצור, משקיעות בציוד עמיד לחום או להצפות, מגוונות ספקים ומנהלות סיכוני אקלים כחלק מהניהול התפעולי. משקי בית מחזקים מבנים, משנים דפוסי עבודה ולעיתים אף עוברים מקום מגורים. כלומר, מנגנון השוק פועל – אך ההסתגלות חלקית, תגובתית ולעיתים מאוחרת, בעיקר בגלל מגבלות מידע, מימון וסביבה מוסדית.

החסם המרכזי הוא מידע. תחזיות אקלימיות מקומיות, מערכות התרעה ונתוני סיכון הם מוצר ציבורי. כאשר מידע איכותי זמין, החלטות השקעה משתפרות והנזקים מצטמצמים. מכאן נובע תפקיד המדינה: לא להחליף את השוק, אלא לספק תשתית ידע אמינה ושקופה.

עוד חסם משמעותי הוא זה הפיננסי. השקעות הסתגלות דורשות הון מראש, בעוד שהתועלת מתפרסת על פני זמן. כאשר סיכוני אקלים אינם מתומחרים נכון במערכת הפיננסית, מתקבלת תת השקעה בחוסן. המשמעות למערכת הבנקאית ברורה: סיכוני אקלים פיזיים הם סיכוני אשראי, תפעול ושווי נכסים, אך אלה מהווים גם הזדמנות לפיתוח מוצרי מימון חדשים ולשיפור הקצאת ההון.

לצד זאת, ישנו תפקיד ציבורי מובהק בתחומי התשתית. תחבורה, ניקוז, בריאות והגנה חברתית הם מכפילי חוסן. מסר חשוב מהדוח הוא כי לעיתים תחזוקה שוטפת של תשתיות קיימות תורמת לחוסן יותר מהשקעות חדשות. חוסן נבנה לא רק בפרויקטים גדולים, אלא בהתמדה ניהולית.

ממד נוסף הוא חברתי. הפגיעה מאירועי אקלים אינה אחידה. אוכלוסיות חלשות חשופות יותר וסובלות מהפסדים גדולים יותר בהכנסה ובהון האנושי. לכן, סיכוני אקלים הם גם סיכוני אי-שוויון, עם השלכות מקרו-כלכליות ארוכות טווח על פריון וצמיחה.

המסר הכלכלי הרחב הוא חד: הסתגלות מפחיתה אובדן תוצר, תומכת ביציבות פיננסית ומשפרת את פוטנציאל הצמיחה. במונחים מקרו-כלכליים, השקעה בחוסן דומה להשקעה בהון פיזי או אנושי. עבור מנהלים, דירקטוריונים וקובעי מדיניות, המשמעות היא שינוי נקודת מבט. סיכוני אקלים אינם רק סוגיית ESG או אחריות תאגידית. הם חלק מניהול הסיכויים והסיכונים הכולל של הארגון ושל המשק. ארגונים שידעו לשלב תכנון ארוך טווח, השקעות מונעות וסביבת מידע מתקדמת, ייהנו לא רק מהפחתת סיכונים, אלא גם מיתרון תחרותי ומפרמיית אמון.

בסופו של דבר, הסתגלות לשינויי אקלים אינה רק תגובה לסיכון, אלא גם הזדמנות. עבור ישראל, מדינה צפופה, חדשנית ובעלת יכולת טכנולוגית גבוהה, חוסן אקלימי יכול להפוך ממנגנון הגנה למנוע של התחדשות כלכלית, תשתיתית וחברתית.

זהו קול קורא למנהיגות הציבורית: לממשלה, לכנסת ולרגולטורים לשלב את סיכוני האקלים ואת ההסתגלות אליהם בתכנון התשתיות, במדיניות התקציבית ובמערכת הפיקוח הפיננסי. זהו גם קול קורא לרשויות המקומיות, לחברות ולארגונים לראות בחוסן אקלימי חלק בלתי נפרד מניהול סיכונים ומאסטרטגיה עסקית. אך לא פחות מכך, זהו קול קורא לחברה האזרחית ולכל אזרח להבין כי חוסן נבנה בהחלטות יומיומיות, בבנייה, בתכנון קהילתי, בצריכת אנרגיה ובניהול משאבים.

אם נבחר לפעול בזמן, ההסתגלות יכולה לייצר ערך רחב בדרך של תשתיות עמידות יותר, מערכות פיננסיות יציבות יותר, חדשנות טכנולוגית, ואפילו יתרון תחרותי לכלכלה הישראלית בעולם של שינוי אקלימי. במילים אחרות, הסתגלות אינה רק מדיניות להפחתת נזק, אלא היא השקעה בעתיד. הבחירה אם לראות בה איום בלבד או גם הזדמנות היא בראש ובראשונה בחירה של הנהגה.

ראוי להדגיש כי חוסן אינו נבנה בעת משבר. הוא תוצאה של החלטות השקעה, תכנון מוסדי וניהול שיטתי לאורך זמן. בעולם של אי-ודאות אקלימית, השאלה אינה האם להשקיע בהסתגלות, אלא עד כמה מוקדם וכמה באופן מושכל. חוסן במובן זה אינו תוכנית חירום. הוא תשתית לצמיחה.

עוד ב-

איראן, זכויות אדם והעולם: מי יחשיך את מי ראשון?

לכתבה המלאה

*הכותב, יאיר אבידן, הוא כלכלן בכיר והמפקח על הבנקים לשעבר. כיום יו"ר הוועדה המייעצת, מרכז אריסון ל-ESG, אוניברסיטת רייכמן.