הקרב בין צה״ל לחיזבאללה הולך ומחריף. מדי יום ביומו אפשר להבחין בסימני ההסלמה, שני הצדדים מכים בעוצמה גדולה יותר, שני הצדדים מכים עמוק יותר, שני הצדדים מאיימים כי ברשותם ״נשק שעדיין לא הופעל״, שני הצדדים מאמינים כי הם מנצחים. שני הצדדים טועים.

התזה הנהוגה במזרח התיכון אומרת, מה שלא הולך בכוח, ילך ביותר כוח, ואז דוחפים קדימה עוד ועוד, עוד כוח, עוד אש ומצפים כי יהיה בהם כדי להכריע את האויב, אבל כפי שכולנו רואים, האויב נחוש להמשיך ואפילו להחריף את האש. שני הצדדים מצהירים כי הם הצדדים מצוידים עוד ב׳״פתרונות פלא״ ולרשותם נשקים יותר מרשימים ופוגעניים. אבל הם מחכים. בינתיים. יש למה לחכות…

צריך לומר לציבור הישראלי את האמת, גם אם היא לא נעימה ואפילו מתסכלת, יותר כח כבר לא ישנה דבר. נכון, תמיד מופיע איזה שר ומציע שימוש ב״נשק יום הדין״, אבל אנחנו לא שם. בכללי המלחמה שנכפים עלינו, ואגב בהסכמתנו, ובאזורנו, המערכה הזאת מוגבלת, חוקית, מדינית וגם  מוסרית, אם נשארה בארכיון שלנו המילה הזאת.

אז מה אפשר לעשות, גם בעתיד הקרוב וגם הרחוק? האם יש דרך לצאת ממעגל האיבה? מסבבי אלימות בלתי פוסקים?.

לעת עתה ימשכו הסיכולים, הקרובים והרחוקים וימשכו ההפצצות, אנחנו מקובעים בפעולות האלה ואיננו משנים אותן. אך מעבר לכך, בנקודת זמן שאנו קרבים אליה במהירות, הם יאבדו את יעילותם ואת השפעתם. האויב יתרגל, לבנון מתרגלת וה״בוס״ האיראני עומד מהצד ומגחך בהנאה, ישראל שוחקת את עצמה מול חיזבאללה, שעה שהאויב האמיתי, איראן, שורש כל רע, רק מחכה שהערנות והמוכנות הישראלית תשקענה, אז תופיע שעת הכושר שלו וכמובן בסדרי גודל אחרים.

מול הידרדרות הדרגתית וה״עוד כוח״ שאינו נושא עימו ציפיות חדשות, חייבת ישראל להפעיל כלים אחרים, שעליהם היא ויתרה או למרבה הצער, נכשלה בהם. מה עם הכלים המדיניים? מה עם ההסברה, הדיפלומטיה הציבורית? מה עם מערכה כלכלית ומשפטית?

מגוון הכלים האלה ואחרים ננטשו לחלוטין בארסנל הישראלי. ישראל התמכרה להפעלת הכוח, כך גם חיזבאללה. זהו מעגל בלתי פוסק של אלימות. אבל ברשותנו הם עדיין נמצאים.

מתי ניהלה ישראל מערכה מדינית נגד חיזבאללה ואפילו החמאס? מתי היא ניסתה להשחיר את פניהם, להסית  מיליוני משתמשים של הרשתות החברתית? מדוע לא נפנה אנחנו לבתי הדין הבין לאומיים או לחילופין לעולם החוץ - מדינתי, האזרחי, הלא ממשלתי? מדוע לא לתפעל את כלל הכלים המדינתיים שעומדים לרשותנו?

ישראל זנחה את כל הענפים האחרים הללו שיש בהם כדי להביא לאותה תוצאה, בידוד חיזבאללה, החלשתו והתשתו.

נזכור: נסיבות הפתיחה הרי היו אחרות, בצפון, כמו בדרום, הותקפנו, לא תקפנו, בצפון כמו בדרום, מהרגע הראשון היו מטרות אזרחיות בקו האש, בצפון הפר חיזבאללה וממילא גם מדינת האם שלו, לבנון, את החלטות האו״ם ו״צפצפו״ על הקהילה הבין לאומית.

ואילו אנחנו מדברים רק בשפה אחת: כוח, ומה שלא ילך בכוח, אנחנו אומרים, ילך ביותר כוח. ישראל יכולה להמשיך במערכה הצבאית, אבל אסור לא בשום אופן להזניח את החיצים האחרים באשפה שלנו. בסוף, במוקדם או במאוחר, האש תשקע. שעת ההסדרים תגיע, זה לא יהיו ״עוד כוֹח״, אלא שולחן עגול ומו״מ.

מוטב שנתכונן לרגע הזה כבר עכשיו, מוטב שנצבור נקודות זכות בקרב על הלגיטימציה הבינלאומית, נזדקק להם.

הניסיון מלמד כי כל אמצעי צבאי מאבד את האפקטיביות שלו בשלב מסוים, כולל הסיכולים, המוצלחים כשלעצמם, אבל  הם לא יכריעו את המערכה, לכל היותר ישהו אותה ואולי יאריכו אותה האם זה בדיוק האינטרס שלנו? חיזבאללה לומד את נקודות החולשה שלנו ושלו. הוא ארגון לומד, השתתף במלחמת האזרחים בסוריה, לצד צבא סוריה ובגיבוי איראני ואז חזר ללבנון, עתיר ניסיון וידע, גם אם איבד לוחמים רבים. בלבנון הוא התבסס ובמקום להיות מדינה בתוך מדינה״ הפך למדינה עצמה. הוא בעל הבית.

העליונות המודיעינית והצבאית של ישראל בעיקרה השליטה האווירית היא ברורה, אבל גם היא בערבון מוגבל. חיזבאללה מנצל את יתרונותיו וכך מול השליטה האווירית המובהקת שלנו כבר מצא פתרון חלקי, הכטב״מים, וגם ימצא בעתיד דרך לצמצם את חופש הפעולה שלנו לבנון.

לא אמרתי דבר חדש, זה הסיפור של ישראל ומלחמותיה. בזכות היתרון האיכותי שלנו הצלחנו להוביל תמידעל פני אויבנו, הן במערכות הנשק והן באיכות המשאבים האנושיים, קרי: הלוחמים שלנו, הפערים הללו מצטמצמים. האויב למד את נקודות התורפה שלנו, מדינה קטנה, צפופה מאד, מטרות אסטרטגיות מצויות בקו האש ובטווחים קצרים. כדי לאיים על ישראל ולפגע במטרות האלה, יכולים אויבנו הסמוכים לגבול, להפעיל כטבמי״ם, לירות ירי מרגמות או טילי נ״ט. עכשיו, ברגעים אלה, שוקדים מהנדסים ומדענים יום ולילה על פתרון לכטב״מים, הוא ימצא, כפי ש״כיפת ברזל״ ואחיותיה, מערכות הטילים השונות, נמצאו והן אכן מנטרלות את איום הטילים והרקטות הטילאי, אבל אז יבוא איום אחר, זאת דרך העולם, זה הסיפור הקלאסי של תוקף ומותקף, מאז ומתמיד.

הביטחון הלאומי אינו מורכב רק מאמצעי לחימה, הוא משקף מערכות שונות, אזרחיות, מקומיות, בינלאומיות, שפועלות במשותף להשגת המטרה. שכחנו אותם. הקרב על כוח ועוד כוח , כן ״קצת - קצת יותר״, הוא אשליה. מכאן אנחנו הולכים לשום מקום, או מדויק יותר, למלחמה שאין לה סוף.

עוד ב-

נחמן שי: "ריקון תושבי עזה מהחלק הצפוני - מהלך הגיוני"

לכתבה המלאה

הכותב הוא: ד״ר נחמן שי, דיקן הקולג’, המכון ללימודי יהדות בירושלים ולשעבר שר התפוצות. כיהן כמפקד תחנת הרדיו גלי צה"ל ושימש כדובר צה״ל בדרגת תא"ל וזכור בתפקידו זה בעיקר מתקופת מלחמת המפרץ, אז זכה לכינוי "המרגיע הלאומי". בשנת 1991 זכה בתעודת הוקרה של פרס זיו מטעם צדק-מדות-מוסר על תרומתו לרוח עם ישראל כדובר צה"ל בחודשים הקשים שעברו עליו במלחמת המפרץ