בלשכת החשב הכללי באוצר לא נשמעו מודאגים השבוע מאזהרות שפרסמו 3 סוכנויות האשראי הגדולות, כמעט בזו אחר זו, על הפחתה באופק הדירוג של ישראל. למעשה זו תגובה די צפויה, אולי אפילו מרוככת, למה שנראה כראשיתה של מלחמה ארוכה ויקרה, שתגבה מחיר כבד מהכלכלה.

גם ההערכה של S&P, שלפיה יעמיק הגירעון הממשלתי ליותר מ-5 אחוזים כבר השנה – שילוב של צניחה בגביית המיסים עם זינוק בהוצאות הביטחון – לא הפתיעה את צמרת המשרד. נכון, ההגדלה בחוב הלאומי תישא ריבית גבוהה בהרבה מאשר בתקופת הקורונה, ובכל זאת – החשב, יהלי רוטנברג, מצליח להנפיק אג"ח בחו"ל גם בימים האלה, כך שבניגוד למלחמות-עבר הפעם לא יוטל "מלווה חובה" על הציבור.

באופן כללי, התחושה באוצר היא שבחזית הכלכלית "יהיה בסדר": להבדיל מאירועי המהפכה המשפטית, שערערו פתאום את תפיסתה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית בעיני המערב, את השכונה המזרח תיכונית שבתוכה המדינה מתקיימת כל העולם מכיר כבר 75 שנה – וגם זוכר היטב שלאחר המלחמות, מגיעה התאוששות דרמטית של המשק. לכן אפילו הפחתה באופק הדירוג, שנחשבה עד 7 באוקטובר לסוג של תסריט אימים, מתקבלת עכשיו בהבנה כגזירה קצרת טווח ולא מסוכנת.

המסר שביטא רוטנברג בשיחות סגורות, יוכל לנסוך אולי מעט תקווה בים האבל שמציף כל ישראלי: הממשלה יודעת לממן את התקיפות בעזה ככל שיידרש, וצה"ל ייהנה מצ'ק פתוח – לנשק, לתחמושת, לגיוס של מילואים – ללא מגבלת זמן. בצדק קבע הנגיד השבוע ש"הכלכלה הישראלית חזקה ואיתנה". ומה לגבי האזרחים?

דווקא הגישה המכילה של האוצר לגבי ההרחבה בהוצאות הצבאיות, מדגישה בצבעים פחות מחמיאים את הצד השני של המשוואה: חוסר מענה לצרכים המשתנים של החברה האזרחית בצל המלחמה – ובעיקר, היעדר הבנה שעמידות העורף היא חלק בלתי נפרד מהמערכה הביטחונית עצמה. האם הלוחם בחזית יוכל לתפקד בראש שקט, גם אם קיבל כבר אפוד קרמי, כשבני משפחתו הוצאו לחל"ת ללא זכאות לדמי אבטלה? האם הורים שחרדים לגורל יקיריהם החיילים שנשלחו דרומה, מסוגלים לשרוד עם פיצויים מגוחכים לעסק המשפחתי במרכז, שהתרוקן מלקוחותיו עוד לפני שלושה שבועות? האם דעת הקהל תיתן לדרג המדיני את האשראי הדרוש לפעולה קרקעית ממושכת, כשתושבי אופקים ממתינים בתור ארוך ל"התרעננות" בת שלושה לילות בלבד בבית מלון?

נתחיל מחלוקת הכסף: לא ייתכן שבעת מלחמה, המובטלים החדשים (וגם הוותיקים) ייתקלו בסירוב לקצבה מהביטוח הלאומי – בשל אי-עמידה בקריטריונים שנקבעו לזמני שגרה. לא עבדתם לפחות 12 מתוך 18 החודשים החולפים? הגשתם התפטרות לאחרונה? ניצלתם את הטבת החל"ת ב-4 השנים שעברו, כמו רבע מעם ישראל במהלך הקורונה? בכל המקרים האלה, לפי הדין הקיים, התביעה שתגישו לדמי אבטלה תידחה לחלוטין – או תגרור הפחתה משמעותית בגובה התשלום. במשרד האוצר הציעו אמנם מענק מיוחד לחברות שישמרו את השכירים ויימנעו מראש מלהוציא אותם לחל"ת – אלא שבדיקה של נוסחת הפיצויים חושפת כי הסכומים רחוקים מאוד מלכסות את העלות הכרוכה בכך. התוצאה היא כישלון כפול: תחילה בניסיון לשמר את הרציפות התעסוקתית, ואז גם בצורך לטפל במי שנפלטו ממעגל העבודה. במקום "המודל הגרמני", קיבלנו חלטורה ישראלית.

בוועדת הכספים של הכנסת הוצגו באופן חסר תקדים שני מתווים סותרים של אותה ממשלה לפתרון המשבר – סמוטריץ' נגד ברקת – ובינתיים אחף אד מהשרים לא הצליח לקדם את תוכניתו. אם המשרדים לא יתעשתו עד לתחילת החודש הבא, מגמת הפיטורים בישראל עלולה להתרחב לממדים מסוכנים. רק בימים א'-ד' (22-25.10), דווחו לביטוח הלאומי מעל ל-14,000 מקרים חדשים של חל"ת – כמעט פי שניים לעומת אותו הטווח בשבוע הקודם, ופי 4.5 בהשוואה לשבוע הראשון של המלחמה (ראו תרשים). בטווח הקצר, היעדר פעולה מניב אמנם חיסכון לאוצר – ואולי אף נתפס שם כאמצעי לעודד את העובדים והמעסיקים "להסתדר ביניהם". אלא שבהיעדר דמי אבטלה, מתפתח מעגל שלילי: מי שמוצאים את עצמם בבית מאבדים בבת אחת את ביטחונם הכלכלי, קונים פחות מעסקים מקומיים, עלולים לאבד את הקשר עם המעסיק המקורי ואף חשופים יותר למצבים של דיכאון וחרדה – מהסוג שממילא עלול להתפתח בזמן מלחמה, ולהשפיע על אדם לטווח ארוך.

התפרקות המגזר הממשלתי מאחריות כלפי שולחיו, לא נגמרת בסירוב לקצבאות: מערכת החינוך התרסקה לחלוטין מאז פרצה המלחמה – ולמעשה כמעט לא מתפקדת, כביכול בהצדקה של היעדר מיגון, תוך התעלמות מהצרכים הרגשיים והפדגוגיים של התלמידים; שמיכת בריאות הנפש קצרה מלספק טיפול והכוונה לנפגעי הטראומה; הכישלון בשימור העובדים הזרים בתוך ישראל, משבית ענפים שלמים – מנדל"ן ועד לחקלאות.

בנוסף, זכייני תחבורה ממשיכים לנהוג ככל העולה על רוחם – מ"אל על" שקובעת לבד אם וכמה תטוס בשבת, דרך "צים" שמטילה "מס מלחמה" על אוניות, ועד לאוטובוסים הבינעירוניים שמדוממים את מנועיהם כרגיל בסופי השבוע – כאילו לאיש לא דחוף לנוע בין חלקי הארץ השונים. המסר בלתי מתקבל על הדעת: רוצים נסיעה מהירה? קנו רכב; רוצים להגן על ביתכם? קחו נשק; הפירות נרקבים על העץ? סעו לקטוף; צריכים פסיכולוג? חפשו מתנדב.

תהליך ההפרטה של שירותים ציבוריים בולט עכשיו יותר מתמיד, אבל לא החל במלחמה הנוכחית אלא לפני שנים רבות. קונספציית "השמן והרזה", שלפיה כל התערבות ממשלתית היא בהכרח בלתי יעילה, הותירה מנגנון מדינתי כחוש שאינו מסוגל למלא עוד תפקיד משמעותי בזירה החברתית. לוואקום שנוצר נכנסו גורמים פרטיים ועמותות – מהחמ"ל האזרחי ועד "אחים לנשק" – שהפכו ללא ספק לגיבורי העורף, אך אינם יכולים או צריכים להחליף את תפקידה המסורתי של הממשלה בעת חירום.

לא בכדי המערכת הבולטת שנותרה "על הרגליים" היא שירותי הבריאות, שברובם מסופקים באופן ציבורי ובפריסה גיאוגרפית נרחבת. הקורונה כבר לימדה את האוצר שאותם אסור להזניח, והתוצאות בהתאם. יש לקוות שהחולשה בשאר המוסדות תזכיר לאנשי המשרד, שמדינת רווחה לא יכולה להיוולד אד-הוק – לצרכי מלחמה בלבד – ויש לבנות את יכולותיה, בדיוק כמו בתר"ש של צה"ל, דווקא בימים כתיקונם.

עוד ב-

לא רק בשדה הקרב: גם בעורף שואלים "לאן נעלמה המדינה?" | מתן חודורוב

לכתבה המלאה

יש לקוות שאחרי הניצחון בעזה, הציבור יזכור לדרוש תשובות גם למחדלים האלה – ולא רק לחלוקת האשמה בין האחראים להפתעה בטבח המחריד של 7 באוקטובר. עד אז, האוצר חייב להתעלות לגודל השעה ולקדם מדיניות שתומכת באמת בחברה, כמשענת מרכזית ללוחמים. משהו מאותה הנדיבות שמפגינים שם (ובצדק) כלפי ההוצאות הצבאיות, חייב להתבטא גם בהתייחסות לישראלים עצמם.