יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה יורד עלינו בתקופה מורכבת מאין כמותה. בצל מלחמה קשה שגבתה קורבנות רבים, והתמודדות יומיומית עם פילוג מתמשך בין המגזרים השונים בחברה הישראלית, נדמה שאנחנו זקוקים למצפן ערכי שיאחד אותנו. במערכת "אייס" בחרנו להעביר מסר, שסביר להניח שמנחם בגין המנוח היה משתוקק לזעוק בפנינו בימים אלו ממש.

כדי להבין את עוצמתו של המסר ואת הלך הרוח, צריך לחזור אחורה בזמן אל "נאום הצ'חצ'חים" המפורסם של איש הטלוויזיה הנודע דודו טופז. במהלך עצרת בחירות של המערך, השתמש טופז בכינוי הגנאי שעורר סערה עצומה ופולמוס ציבורי נרחב בכל הנוגע ליחס החברה לבני עדות המזרח. יום למחרת אותה עצרת, בדיוק באותו המיקום, התקיימה עצרת של הליכוד. מנחם בגין לא נותר אדיש לדבריו של איש הטלוויזיה, ועלה לשאת את אחד הנאומים שנצרבו בתודעה הישראלית לנצח.

הנאום ההיסטורי הגיע לשיאו כשבגין בחר לספר על שני לוחמי מחתרות שנידונו למוות: "פיינשטיין היה ממוצא אירופאי, איך קוראים לזה..'אשכנזי'. ברזני היה ספרדי מעיראק. בלילה! לאחר שנידונו למוות, והיו צריכים בבוקר בבוקר להוליך אותם אל התלייה והרב התעקש שהוא יבוא להוביל אותם, והם לא רצו לפגוע ברב. הם לקחו בלבותיהם רימון יד: לחצו! אשכנזי? עיראקי? יהודים! אחים! לוחמים!".

הנאום הזה של בגין שנצרב בתודעה הישראלית עד היום, ליווה אותו רבות לאורך כל חייו, וכדי להבין טוב יותר את הסיפורכדאי לצלול בדיוק לפני 79 שנים מהיום, בליל ב' באייר תש"ז. הייתה זו שעת לילה בתא הנידונים למוות במגרש הרוסים בירושלים. שני בחורים בני עשרים ישבו שם: מאיר פיינשטיין, ירושלמי ואשכנזי, ומשה ברזני, יהודי שעלה מבגדד. שניהם נידונו למוות על ידי שלטון המנדט הבריטי, והיו אמורים לצעוד למחרת בבוקר אל הגרדום. אלא שהתוכנית שלהם הייתה אחרת לחלוטין.

השניים הסתירו רימון יד בתוך תפוז. התכנון המקורי היה פשוט - כשיבואו הזקיפים להוציא אותם בבוקר לתלייה, הם יתפוצצו יחד עם התליינים. הם החליטו שאם נגזר עליהם ללכת, הם לא יובלו כצאן לטבח, אלא יפלו כלוחמים בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים", ממש כמו הגיבור התנכ"י - שימשון הגיבור. אך ביום שלפני ביצוע גזר הדין, נודע להם כי בכוונת הרב יעקב גולדמן להגיע בבוקר ולהתפלל איתם לפני התלייה כדי ללוות אותם בדרכם האחרונה.

כשהבינו שתוכניתם המקורית עלולה לסכן את חייו של הרב, הם קראו לו לבוא אליהם מוקדם, באותו הלילה. הם מסרו לו ספר תנ"ך עם מסרים אחרונים למשפחותיהם, וביקשו ממנו לצאת מהתא ולהתפלל במסדרון.

לאחר שיצא, החלו פיינשטיין וברזני לשיר את הפיוט "אדון עולם". ברזני אחז ברימון ביד שמאל, ופיינשטיין נצמד אליו, חזה אל חזה, כשהרימון ממוקם בדיוק בין לבבותיהם. כשהם חבוקים, הם הפעילו את הרימון בטרם ישיגם התליין. הפיצוץ העז הרעיד את הבניין כולו, וכשהבריטים פרצו פנימה, הם מצאו שתי גופות מחוברות זו לזו. החיבוק היה כה חזק, עד שלא הצליחו להפריד ביניהם.

הקשר העמוק של מנחם בגין לאותו סיפור גבורה ואחדות לא הסתיים רק בנאום בכיכר. בצוואתו ביקש במפורש: "בבוא היום - אני מבקש לקבור אותי בהר הזיתים, ליד מאיר פיינשטיין ומשה ברזני".

עוד ב-

הרכוש האבוד של היהודים: הסכום המדהים שאירופה עדיין חייבת

לכתבה המלאה

כעת, ביום הזיכרון הזה, מוטלת עלינו החובה לזכור היטב את סיפורי הגבורה בדומה לבגין, כי כל עוד אנו שוכחים את החיילים שמסרו את נפשם למעננו, אנו שוכחים גם את עצמנו ואת המהות של קיומנו על אדמה זו. למרות הכאב והמחלוקות, הסיפור של פיינשטיין וברזני מזכיר לנו את האמת הטהורה ביותר שזעק בגין: אנחנו, מעל לכל, פשוט אחים - עם ישראל חי.