בשבוע כזה, כשמדינת ישראל כולה מתכנסת לכאב ולזיכרון, אני מוצא את עצמי חושב לא רק על מי שלא חזרו – אלא גם על מי שחזרו מהקרב אחרת. עבור רבים מהם, יום הזיכרון הוא לא רק יום של אבל לאומי, אלא גם יום אישי מאוד – יום שבו הם עומדים מול הקברים של חברים לנשק, שלחמו לצידם ולא חזרו. ביום הזה הזיכרונות מהקרב שבים בעוצמה, לא כטקס – אלא כחוויה חיה. הם זוכרים את הרגעים האחרונים, את הקולות, את התחושות, ואת הפער הבלתי נתפס בין מי שנשארו לבין מי שלא. פצועים בגוף ובנפש, שעבורם המלחמה לא באמת הסתיימה, היא פשוט שינתה צורה.

וגם היום צריך לומר בכנות: הלחימה עצמה עוד לא מאחורינו. הזירות בצפון, האיום המתמשך מצד החזבאללה בלבנון והצל של איראן מזכירים לנו שהמערכה נמשכת, ושחיילים עדיין נשלחים לקרב. במקביל, יש מי שכבר חזרו, והמלחמה שלהם רק מתחילה.

אני כותב את הדברים האלה לא רק כיו"ר ארגון נכי צה"ל, אלא גם כפצוע שמכיר את התחושה הזו מקרוב. בגיל 19, כלוחם בגבעתי, נפצעתי בקרב בעזה ונותרתי משותק מהחזה ומטה. זה היה הרגע שבו החיים שלי השתנו באחת. אני זוכר היטב את ההבנה הזו, שהחיים שהכרת כבר לא יחזרו להיות אותם חיים – ושמכאן מתחיל מסע ארוך של שיקום, מאבק והתמודדות יומיומית.

הסיפור שלי הוא גם סיפור של דור. סבי נפל במלחמת העצמאות, אבי נפצע במלחמת יום הכיפורים, ואני נפצעתי בשירותי הצבאי. שלושה דורות של מחיר אישי כבד ושל מחויבות עמוקה למדינה. לכן, עבורי, יום הזיכרון הוא לא רק יום של כאב – הוא גם יום של אחריות, של מחויבות להעביר הלאה את המשמעות של ההקרבה הזו.

מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, המציאות הזו הפכה לנחלתם של אלפים רבים. למעלה מ-22 אלף פצועות ופצועים נוספו למעגל נכי צה"ל וכוחות הביטחון. מאחורי כל מספר עומד אדם, אבל גם סיפור של אובדן. כמעט כל אחד מאותם הפצועים איבד חבר. כמעט כל אחד מהם נושא איתו לא רק את הפציעה – אלא גם את הזיכרון של מי שלא זכה להזדמנות להשתקם.

והזיכרון הזה לא נשאר רק ביום אחד בשנה. הוא מלווה את הפצועים בכל שלב בתהליך השיקום. בכל צעד ראשון מחדש, בכל טיפול, בכל הישג קטן – יש גם מי שאינם, מי שלא זכו להגיע לרגעים האלה. במובן הזה, השיקום עצמו הוא גם מעשה של הנצחה. כל הצלחה, כל התקדמות, כל חזרה לחיים נושאת בתוכה גם את זכרם של הנופלים.

לפי ההערכות, בתוך שנים ספורות יהיו בישראל כ-100 אלף נכי צה"ל וכוחות הביטחון, מחציתם פצועי נפש. זהו אתגר לאומי חסר תקדים, שמחייב אותנו להבין שהשיקום הוא חלק בלתי נפרד מהמערכה עצמה – וגם מהזיכרון. כי הדרך שבה אנו מטפלים בפצועים היא גם הדרך שבה אנו מכבדים את מי שלא חזרו.

ההבנה הזו חייבת להיות מתורגמת למעשים. מדינת ישראל נדרשת להשקעה רחבת היקף, מתמשכת ועמוקה בשיקום הפצועים – לא כתגובה נקודתית אלא כתפיסה לאומית. זה אומר הגדלה משמעותית של תקציבים, גיוס והכשרה של אלפי אנשי מקצוע בתחומי הפיזיותרפיה, בריאות הנפש והשיקום, קיצור דרמטי של זמני ההמתנה, והסרת חסמים בירוקרטיים שמכבידים על מי שכבר שילם את המחיר הכבד ביותר.

זה גם אומר לראות בפצועים לא רק נזקקים לסיוע, אלא גם מי שהם חלק מהעתיד של החברה הישראלית. אנשים עם כוח, ניסיון חיים ויכולת אדירה לתרום – אם רק ניתן להם את הכלים, הליווי וההזדמנות. שיקום נכון הוא לא רק חובה מוסרית, הוא גם הדרך שלנו לכבד באמת את מי שלא חזרו ולהבטיח שההקרבה שלהם לא הייתה לשווא.

דווקא ביום הזיכרון, כשהלב פתוח יותר, חשוב לי לומר גם את זה: לצד הכאב, יש גם תקווה. אני רואה אותה מדי יום בבתי הלוחם – בפצועים שמצליחים לעשות עוד צעד, לחייך שוב, לנשום עמוק אחרי תקופה ארוכה. אני רואה אותה באחווה, בכוחות הנפש, וביכולת לצמוח גם מתוך הפצע.

זו האחריות שלנו כחברה. ביום הזה, שבו אנו מרכינים ראש לזכר הנופלים, אני מבקש שנרים גם מבט אל החיים עצמם, אל הפצועים שבינינו. הם לא בשוליים של הסיפור הישראלי – הם הלב שלו. הם נלחמו בשביל כולנו. עכשיו תורנו להילחם בשבילם.

*הכותב, עו"ד עידן קלימן, הוא יו"ר ארגון נכי צה"ל.