פאולה רוזנברג נסעה לניו יורק כדי לסייע בהסברה של מדינת ישראל בנוגע לאונס והאלימות הבלתי נתפסת של מחבלי חמאס נגד נשים יהודיות, אבל מסתבר שעריפת הראשים שהפכה למציאות עכשווית ואכזרית, תפסה אותה גם כשצפתה במחזה בברודווי על הנרי ה-8.

היא מספרת בין היתר כי: "אפילו סכין מטבח מציפה בראשי סיפורי אימה שקראתי. כל רעש אופנוע או רעם מקפיץ את הלב. דפיקה לא צפויה בדלת מעוררת דריכות ומעלה קריאה לליאון ולבנות: "לא לפתוח את הדלת, שמעתם? תבדקו מי זה בעינית, לא לפתוח!".

היא סיפרה גם על הדיסוננס שחשה: "התשובה האמיתית היא ששום דבר לא OK. לכן, דווקא הבכי שלי הוא לגמרי OK, בהתחשב בנסיבות. מערכת הוויסות הרגשי והיכולת להגיב לחוויות רגשיות ולנהל אותן השתנתה לגמרי מאז 7 באוקטובר. התגובות יותר אינטנסיביות ובלתי צפויות, בטח ברגע של ניגוד חד בין הצהלות שסביבי לקולות שנוכחים במחשבותיי. הניגוד הזה העצים את הבכי. אני חושבת שהדמעות שהציפו אותי היו קתרזיס שנבע מערבוב בין כאב, הלם וכמיהה לצחוק. דמעות הקלה של עצב ומתח ממושכים. שחרור רגשי".

עוד ב-

פאולה רוזנברג חושפת: זו החוויה הקשה שעברה בארה"ב

לכתבה המלאה

היא הודתה: "היו בבכי הזה גם אשמה ובלבול על כך שהצלחתי לחוש הנאה, וגם התאבלות על השמחה הזו, שזמינה לעולם ופחות זמינה עבורנו. השיקוף והתזכורת של ההפסד התחדדו ביתר שאת. היה בדמעות שזלגו ללא הפסק גם סוג של פורקן רגשות שנדחסו במשך שבועות. בתיאטרון החשוך על רחוב 47 יכולתי להתנתק לרגע מהתפקיד שלי כאמא, כבת זוג, כבת, כאזרחית, כמפרנסת. הייתי סתם אישה שיושבת לבדה באולם, המוזיקה חודרת לנשמתה ומאפשרת לה לבכות ולהתרגש בלי לעצור"