עסקי ספורט

ההישגים שלנו בפריז הוכיחו - חייבים לשים את הספורט על סדר היום

הספורטאים שלנו בפריז 2024 הביאו הרבה כבוד למדינה, עכשיו המדינה צריכה לדאוג לספורטאים של 2044. במדינה שעסוקה באיומים קיומיים ובאתגרי היומיום, קשה מאוד לפתח תרבות פנאי של ספורט, אבל כדי שנוכל ליהנות מהישגים, צריך לבסס את התפיסה בישראל שכמו שכולם הולכים לצבא – כולם הולכים לספורט
פרופ' רן ינוביץ' | 
אולימפיאדת פריז 2024 (צילום shutterstock)
בשבועות האחרונים הספורט הישראלי עשה לנו הרבה נחת וזכינו לרגעים של שמחה וגאווה לאומית בימים מאד לא פשוטים, כשדגל ישראל התנוסס שבע פעמים בטקסי המדליות במשחקים האולימפיים בפריז.
ההישגים באולימפיאדת פריז המהווים שיא ישראלי של כל הזמנים, הם שמחה גדולה לאנשי החינוך הגופני ולעוסקים בספורט, אבל ישראל, למרות ההישגים, לא מצליחה לייצר תרבות ספורט בת קיימא, שתגדיל את כמות הספורטאים המקצוענים, ובהתאם גם את כמות המדליות, ונדמה שספורט מקצועני הופך עם הזמן לתחביב לעשירים בלבד.
המודל של הצלחה בכל ענפי הספורט, ובענפים האולימפיים בפרט, הוא מודל של "מאלפים לאלופים" – שדורש בניית בסיס רחב מאד של ספורטאים מגיל צעיר מאד שרק מיעוטם יגיע לראש הפירמידה ולהישגים עולמיים. לצערי בסיס הפירמידה הזאת בישראל הוא מאד צר, וזאת למרות מאמצים גדולים שעושים מספר גופים האמונים על פיתוח וקידום הספורטאים בישראל, ביניהם היחידה לספורט הישגי והוועד האולימפי.  

 

בצעירותי, בבית הספר היסודי בבת ים, נציגי אגודות הספורט העירוניות נכנסו לכיתות וחשפו בפני הילדים הצעירים את מגוון ועושר הפעילויות המתבצעות במסגרת האגודות. כך מצאתי את עצמי על מגרש הכדורעף, על מזרן הג'ודו ובסופו של דבר באצטדיון האתלטיקה קלה. 
אבל היום, אין בישראל מערכת ממוסדת שלוקחת את הילדים יד ביד מגיל צעיר לבריכת השחייה, לאולם ההתעמלות או לאצטדיון האתלטיקה קלה. נהפוך הוא, היות שאין מתווה ברור והסדרה מערכתית בנושא זה, חשיפת הילדים לענפי הספורט השונים תלויה בראש וראשונה בהירתמות ובדחיפה של ההורים ובלא מעט מקרים – במורים לחינוך גופני. אותם מורים שמלמדים את שיעורי החינוך גופני שהולכים ומתמעטים ובאופן כללי נתפסים כ"רשות", והם הראשונים להתבטל בכל פעם שיש אירוע בית ספרי.
אכן, קיימים חוגי ספורט שונים, כמו: ריקוד, טניס, כדורגל, כדורסל ועוד, אבל אין השקעה ממוסדת בדגש על מקצועות וענפי הספורט הבסיסיים, שהשתתפות פעילה בהם תפתח אצל הילדים יכולות גופניות בסיסיות, תחזק את כלל מרכיבי הכושר הגופני, שמהם בסופו של דבר יצאו ספורטאים בעלי יכולות גופניות מצוינות לכל ענפי הספורט, כגון מקצועות אתלטיקה קלה, התעמלות ושחיה. זריקת דיסקוס? קפיצה במוט? הטלת כידון? אין כמעט מתקנים ראויים לענפים כאלה בישראל, ובודדים הילדים או בני הנוער שיוכלו אי פעם להתנסות בהם.
 

אנחנו מדינת חוף, פוטנציאל הספורט הימי אצלנו גבוה מאד ואת ההישגים ניתן לראות בזירה הבינלאומית, יחד עם זאת, מדובר בענפי ספורט שדורשים השקעה כספית משמעותית מאד, ולכן הם לא נגישים לרוב הילדים, בדגש על הרמות הגבוהות. קשה לדמיין אפילו את מספר הספורטאים ש"פספסנו" בגלל חוסר נגישות כלכלית לענפים מסוימים או חוסר יכולת להתקדם בגלל העלויות הכספיות, וכי בישראל, קריירה של ספורטאי אולימפי בהתעמלות קרקע, בשייט או בענפי ספורט נוספים לא מאפשרת פרנסה ראויה ללא תמיכה משמעותית מצדם ספונסרים ומשקיעים פרטיים. 
ומה קורה מעבר לים? במדינות עם מספר תושבים דומה, כמו  לדוגמא בהונגריה או שבדיה או קטן מישראל כמו דנמרק או סלובניה, רואים תרבות מפותחת מאד של ספורט בזכות תמיכה ממשלתית ברורה שמעודדת פעילות גופנית וספורט, השקעה בפיתוח כישרונות צעירים הכוללת מתקני ספורט מודרניים הפרוסים ברחבי המדינה והדרכה מקצועית ובאופן כללי. בהתאם לכך, גם ההישגים הספורטיביים של מדינות אלה גבוהים באופן עקבי.
נתון משמעותי המעיד על עומק הפעילות הספורטיבית במדינות השונות הוא כמות המועדונים התחרותיים בענפי הספורט הבסיסיים. בישראל קיימים כ- 20 מועדוני אתלטיקה קלה, בעוד שבשבדיה יש כ- 300, בצ'כיה כ- 150, דנמרק כ- 100 ובאסטוניה, מדינה עם פחות מ- 1.4 מיליון תושבים - כמות מועדונים דומה לישראל. גם כאשר בוחנים את כמות מועדוני השחייה, מגיעים לנתונים דומים.
 

נכון, ישראל עסוקה באיומים קיומיים אמיתיים, אבל כמו שבישראל ברור שכולם (או לפחות הרוב) הולכים לצבא בגיל 18, צריך לעשות הרבה יותר כדי שיהיה ברור שגם כולם הולכים לספורט, ובעיקר, שלא מתחילים את המאמץ הספורטיבי/גופני רק בתיכון וכחלק מההכנות לשירות הצבאי, אלא הרבה לפני, כבר בגן הילדים.
כדי שנוכל להטמיע זאת, נדרש ליישם בהקדם מספר צעדים מרכזיים: פיתוח תוכניות חינוך גופני מגוונות מהגיל הרך, שמותאמות לגילים השונים; הכשרת אנשי מקצוע במקביל למדיניות של שיתוף פעולה עם אגודות הספורט; הדרכת המבוגרים המשמעותיים בחיי הילדים בגישות פסיכולוגיות ותקשורתיות כדי שיתמכו בילדים, כדי למנוע שחיקה ולעודד את המשך העיסוק בפעילות הגופנית; תמיכה ממשלתית ומקומית במתקנים ובציוד מגוונים ואיכותיים, בבתי הספר ובמרכזים הקהילתיים; קידום תרבות ספורטיבית באמצעות ארגון אירועי ספורט קהילתיים בכל הרמות; פיתוח מערכות מקצועיות לזיהוי ילדים בעלי כישרונות מיוחדים בתחום ספורט, והקמת תוכניות מצוינות ותמיכה לספורטאים מוכשרים בכל ענפי הספורט.

מדליות אולימפיות הן סמל למצוינות ספורטיבית אבל הן אינן חזות הכול. תרבות של ספורט תועיל למדינת ישראל הרבה מעבר לסמליות של המדליות. צריך לזכור שבסופו של דבר, ספורט בונה חוסן אישי, חברתי, ומנטלי, מפחית רמות אלימות וסטרס ונותן מענה הוליסטי הן לשיפור הבריאות והן לאתגרים הנפשיים שאנחנו חווים.
תגובות לכתבה(0):

נותרו 55 תווים

נותרו 1000 תווים

הוסף תגובה

תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה