"גורם מדיני בכיר" הודיע בימים אלה: "עניין השבויים יידון רק אחרי המלחמה". קראתי ולא האמנתי. מאין עזות המצח של ממשלה שעשתה כל שגיאה אפשרית ואפשרה את הטבח הגדול בהיסטוריה של ישראל, לבוא ולומר ל-400 משפחות של שבויים ונעדרים: "עכשיו תחכו בתור". מאין האטימות, החוצפה ותסלחו לי גם הטמטום, להודיע הודעה שגויה וחסרת רגישות כזאת?

אני בהחלט מבין את תחושות הזעם והנקם בציבוריות הישראלית. החמאס התגלה במלוא כיעורו ונבזותו וכולנו אפופי צער ואפילו תחושות נקם. אבל מכאן ועד החלטה של אבות המחדל בגבול עזה להתעלל בשבויים ובנעדרים, בקרוביהם ובחבריהם, ארוכה הדרך. אין שום אפשרות כזאת. חונכנו שלא מפקירים שבויים וזה הד.נ.א הישראלי. מספיק חלקים מחוט השדרה הלאומי כבר קרסו, גם את העיקרון המקודש הזה תמוטטו? מה גם שההיסטוריה מלאת דוגמאות, גם מעברנו אנחנו, של חילופי שבויים תוך כדי המערכה, בעיקר כשברור מעל לכל ספק שיש גם נשים רבות, ילדים וקשישים בשבי.
 

עוד ב-

אמנון שעשוע: "לקרוא לחמאס טרוריסטים - מקטין את האירוע"

לכתבה המלאה

אני פונה קודם כל למשפחות השבויים והנעדרים. זכותכם המלאה לזעוק. והכי חזק שאפשר, זכותכם המלאה לדרוש טיפול מהיר ביותר בהחזרת יקיריכם ואת התפטרות האחראים לכך שהם בשבי. השבויים מצפים לכך וזה צו מוסרי עליון. שלא יתעלמו מכם בשם סיסמאות כמו "מיטוט החמאס" ו "שטחת עזה". אתכם כבר מוטטו ואת קרוביכם כבר השטיחו. אנא פרסמו את תמונותיהם, את סיפוריהם ואת נסיבות נפילתם בשבי. הם לא עשו כל רע. הם לא שגו בדבר. אלה שמתעלמים מהם, הם העבריינים והם ששגו ופשעו.

מכאן גם לנסיבות המקצועיות כפי שהן מוכרות לי. בידי המשפחות כרגע 400 שמות אבל המספר גדול יותר כנראה, לכרבע מהנעדרים והשבויים גם אזרחויות נוספות: אמריקנים, קנדים, אירופים ורבים מאסיה, חלקם עובדים זרים בעוטף עזה. אם אנחנו לא נעסוק בנושא שחרורם יעסקו בכך הממשלות האחרות, וזאת רק בכל הנוגע לשבוייהן. גם לגבי השבויים "הזרים" ידרוש החמאס מחיר וממשלות אחרות ישלמוהו, אם נדע מכך ואם לאו. איך תראה ממשלת המחדל הישראלית כאשר הזרים ישוחררו ואלה מתוך אזרחי ישראל שהחליטו לדבוק אך ורק באזרחותם הישראלית, ימשיכו להתענות במרתפי החמאס?
 

עוד ב-

"ישראל לא צריכה לחכות שתותקף, עליה להנחית מכת מנע. נהיה חייבים להכות בחיזבאללה"

לכתבה המלאה

ויתר על כן, שלא יגידו לי שאי אפשר להחזיר את הילדים, הקשישים והנשים מידית. כבר עלתה הצעה להחליף את השבויות שלנו באסירות שבבתי הכלא הישראלים ולהחליף את כל השבויות והשבויים מעל גיל 70 (בהן ידידתי הטובה ויויאן סילבר) באסירים בגיל המקביל שבבתי הסוהר שלנו. זה לא פשוט, אבל בלתי נמנע. אם נמתין נשלם בחיים נוספים. עסקה מסוג זה לא מחייבת שנדון ישירות עם החמאס הרצחני. מהידוע לי, מספר ממשלות כבר הציעו את עזרתן ובהן גרמניה, קטאר, מצרים ותורכיה. הן מחכות לאור ירוק מאתנו.

אני לא מכיר את המינוי הפוליטי של נתניהו לנושא השבויים, תא"ל (מיל) גל הירש. מעולם לא פגשתי אותו אבל מהיום ששמעתי לראשונה את שמו, הכול היו סקנדלים. אני משוכנע ש-400 משפחות הנעדרים שמעו גם הן את הסיפורים על אמות המידה המוסריות של גל הירש. מאין העיוורון והחוצפה לירוק למשפחות בפנים מינוי כזה שנוי במחלוקת? למה ש 400 משפחות דואבות יתנו בו, ובשולחיו מיליגרם של אמון?

אמש הוחלט על קבינט חירום מצומצם – אני קורא לשלישיה המאוד מנוסה הזאת – אין לכם מנדט לדחות את הטיפול בנושא או להתרשל בו. אל תוסיפו חטא על הפשע העצום המוטל בפנינו. הצילו את המעט האפשרי, הרבה לפני שהזעם הציבורי, שיונהג בצדק רב על ידי משפחות השבויים והנעדרים, יכריח אתכם.

הכותב: אלון ליאֵל, חוקר יחסים בינלאומיים, ודיפלומט ישראלי. כיהן כמנכ"ל משרד הכלכלה והתכנון בשנים 1994–1996, מנכ"ל משרד החוץ במשך כחצי שנה, וכן כיהן כממונה על היחסים בשגרירות ישראל באנקרה, טורקיה, וכשגריר בדרום אפריקה ובין השאר אבא של עיתונאית חדשות 12 דפנה ליאל