עמית סגל התמקד הבוקר (שישי) בטורו ב'ידיעות האחרונות' במשבר האנרגיה, מתווה הגז ומה היו הסיבות לקבלת הפנים החמה שקיבל ראש הממשלה נפתלי בנט מנשיא מצרים בביקורו במדינה השכנה תוך כדי עקיצות לדה מרקר ולירון זליכה בעקבות התחזיות שלהם בנושא. 

סגל כתב בטורו: "משבר אנרגיה חריף פוקד את העולם: הנפט זינק, הגז המריא, בלונדון מחסור ובאירופה מתכוונים לחלק מיליארדי יורו למשפחות כדי שיוכלו לחמם את בתיהן בחורף המתקרב. אם יחסרו מקורות אנרגיה, אולי יוכלו האירופים להתחמם לאור מדורה שתובער מגיליונות ישנים של עיתון ישראלי ותיק. "האירופים לא פראיירים מספיק כדי לקנות גז כחול לבן במחירי מונופול", נכתב בדה מארקר לפני שמונה חודשים בלבד. כבר אז היה הגז ביבשת יקר פי שניים מאשר בישראל. כעת הוא יקר פי שישה. השבוע התחבאה בין דפי העיתון הודאה היסטורית בכישלון: "החוזים של חברת החשמל נראים לפתע כמו העסקה הטובה בעיר". הדבר משול לכך שמאמר המערכת של "הארץ" יביע תמיכה בסיפוח השטחים".

"לאורך שבע השנים האחרונות התנהל מאבק על מתווה הגז שהיה הכל חוץ מדיון רציונלי על מחיר. זו הייתה מלחמת דת. תומכי המתווה, שטענו כי הוא יבטיח לישראל עצמאות אנרגטית וגז זול יחסית במחיר קבוע, לא תוארו כטועים, אלא כמושחתים, תומכים של מושחתים או במקרה המקל – אידיוטים שימושיים של מושחתים. כל ישראלי, טען אך לאחרונה פרופסור ירון זליכה, משלם "מס תשובה": מחיר מופקע על הגז, ומכאן על החשמל, ומכאן על רוב מוצרי הצריכה בישראל".

"אשתקד, כשהקורונה ריסקה את מחירי הגז בעולם, צייץ מו"ל העיתון גיא רולניק ש"אזרחי ישראל משלמים פי 4 בגלל... המתווה הכושל והמושחת". כאשר הגז בעולם זינק אך בישראל נשאר זול, לא נשמעה מכיוונו התנצלות. להפך: בפודקאסט של העיתון אמר רק ביולי האחרון: "המחיר עם חוזה מאוד גבוה. המחיר בחוזה הוא שערורייתי, מאוד גבוה, רק עולה". ותחזיתו של זליכה? היא התממשה בערך כמו תחזיתו שמפלגתו תעבור בוודאות את אחוז החסימה".

"תמיד כדאי להתייחס בביקורתיות לדרישותיהן של חברות גדולות במשק. אבל ביקורתיות בריאה מחייבת גם להודות בטעות. למשל, כאשר בית המשפט המחוזי סירב לאחרונה לאשר תביעה ייצוגית בנושא הגז כי לא השתכנע שאכן נגבה מחיר מופרז. או כאשר הטענות שלפיהן אף מדינה באזור לא תרצה לקנות כמות ממשית של גז טבעו בים המציאות".

"שכנתנו מדרום לא ממש זקוקה לגז ישראלי", נכתב בדה מארקר אך לאחרונה. ספרו על זה לשר האנרגיה המצרי, שהיה ראשון המטלפנים למקבילתו הטריה, קרין אלהרר. הוא זקוק נואשות לגז כחול לבן. לפתע מתברר שחוות הדעת הביטחונית שלפיה מתווה הגז יעזור אסטרטגית לישראל מול שכנותיה, לפני שש שנים, לא הייתה מאמץ מושחת לעקוף את הממונה על ההגבלים העסקיים כפי שפומפם, אלא ניבוי מדויק של המציאות. סיסי לא סתם יצא מגדרו לקבל את פניו של ראש הממשלה הטרי בנט: הוא רוצה גז, ורוצה הרבה, וכך גם המלך הירדני. כאשר מתנגדי המתווה מקוננים כעת על המחירים הגבוהים באירופה מבלי להתנצל, אלה דמעות תנין. כריש תנין, במקרה הזה".