תפקידה החיוני של התקשורת הולך ונהרס על ידי התקשורת עצמה. את פירות התוצאה הזו אנו רואים בכל עבר. ביסודה, התקשורת נועדה לשתי מטרות עיקריות.

ראשונה בהן היא לתווך בהגינות ובאובייקטיביות ככל שניתן את המציאות לצרכניה. תווך זה בנוי בראש ובראשונה מניסיון לתאר את העובדות בצורה מדויקת, גם אם הדבר אינו אפשרי באופן מלא, ולהביא את כל העובדות הרלוונטיות ורק את אלה שהן רלוונטיות.

קודים אתיים שונים נכתבו כדי שאכן זה מה שיתרחש, והמוכר שבהם הוא "מסמך נקדי" שאמור להתוות את הדרך הבסיסית לעשות כך. עיתונאים תבעו וקיבלו מעמד מיוחד וחסינות מסוימת של מקורות מידע כדי שיהיה בידם כלי למילוי משימה זו. המטרה השניה היא להוות מצע שבו מתרחש הדיון הציבורי האזרחי. מימוש משימה זו מחייב חופש וחרות, גיוון ועידוד מחלוקת, שאלו הם תנאי היסוד לככר השוק הציבורית.

גם ההלכה הכירה בכך. רגישותה של ההלכה לאיסור לשון הרע והלבנת פני חברו ברבים, להתרחקות מרכילות ולהתנגדות לדברים קשים המוטחים האחד בשני, גרמה לחלק מפוסקי ההלכה לאסור חשיפה לתקשורת. ברם, בשל העובדה שהתקשורת היא אבר חיוני לקבלת החלטות, לתמיכה או התנגדות, להשתתפות בעיצוב דרכו של הציבור וכדומה – היא כן התקבלה כלגיטימית, אולם הציפייה הגדולה ממנה היא לעמוד בתביעת ההגינות, האמת, האובייקטיביות ככל שניתן, והזהירות שלא לפגוע לחינם ולא לפרסם דברי שקר.

הפרטת התקשורת נועדה ביסודה לעודד הפרדה בינה ובין השלטון, ולאפשר חרות שאינה כפופה למרות פוליטית. אולם מתברר לנו שהמציאות הקיימת הפכה להרבה הרבה יותר חמורה. התקשורת חדלה מלהיות מתווכת של המציאות, והפכה להיות שחקן המשרת את הבעלים שלה. במסווה של מתבונן מהצד ומביא לציבור את העובדות היא הולכת ונופלת בבור העמוק של אינטרסים פרטיים, והקוד האתי שלאורה היא צריכה לפעול נעלם ואיננו.

לא זו בלבד, אלא היא קורסת למקום נמוך נוסף, והוא הפיכתה את עצמה לנושא מרכזי בעיסוקיה. היקף העיסוק בעיתונאי זה או אחר ובכל מה שסביבו הולך ומתגבר. במקביל, פעולות שלטוניות לצמצום התקשורת הלא-מופרטת רק מחריפים את התופעה הזו. כשכל זה חובר למה שמתרחש ברשתות החברתיות, ולמעמד ההתנהגות האתית בהן – התהום מעמיקה.

אנחנו בבעיה גדולה. קשרי הון-עיתון פורצים מכל עבר. במקומות מסוימים מצטרף למשוואה השלטון, וכך מוצא הציבור את עצמו מוטעה וכפוף למניפולציות מתמידות. המערכת התקשורתית מתחפשת למי שממלאת את תפקידה החיוני כל כך – התווך וככר השוק – אבל למעשה פרצופה האמיתי הוא חלק בלתי נפרד ממאבקי הכוח, ההון והשלטון בישראל.

מציאות זו מטילה עלינו, הקוראים, אחריות רבה, שמלכתחילה הייתה צריכה להיות מוטלת על יצרני המידע ולא על צרכניה. היא מחייבת אותנו – אנושית, מוסרית והלכתית – להבין את המציאות הזו, ולא מתירה לנו להניח כי ידיעה שפורסמה היא נכונה. אנחנו מחויבים ככל יכולתנו לקרוא בין השורות את האינטרסים; אנחנו מחויבים להצליב ידיעות, ולראות כיצד נושא מסוים מוצג במקורות שונים, כדי לנסות ולהבין מה אירע באמת ומה משמעות הדברים.

אנחנו חייבים לטפח בנו ובילדינו את הספקנות, את הביקורתיות, ואת שאר הכלים המאפשרים לבור מתוך שלל הפרסומים את האמת העולה מהם. אם חפצי מעורבות עמוקה אנחנו, ואם אנו מבקשים שעמדותינו תהיינה מבוססות על יסודות אמיתיים – אנו מחויבים לעשות את כל אלה, כדי שלא נחיה בשקר ובהטיה מניפולטיבית, כי אם ביושר ובאמת.

הכותב: הרב יובל שרלו, ראש מרכז האתיקה בארגון רבני צהר וחבר נשיאות במועצת העיתונות