מתי החלטת להיות רופאה?

"בילדותי החלום שלי היה בכלל להיות מורה, כשהחלום של אמא שלי היה שאהיה רופאה. חברת ילדות שלי רצתה להיות רופאה, ובהתחלה בקטע של הומור, אמרתי לעצמי: 'למה שלא אלך ואנסה גם?'. ברגע שהתחלתי את לימודי הרפואה, נשאבתי פנימה. בגיל 22 כבר הייתי רופאה".

איך משלבים חיי משפחה עם קריירה רפואית אינטנסיבית?

"ההצלחה בשילוב בין השניים נובעת מכך שגם בעלי הוא רופא, ולכן הוא יכול, בניגוד לאחרים, להבין למה לפעמים אני נאלצת לצאת מהבית לעבודה בשעה 23:00 בלילה (כשאני כוננית) או לחזור ממנה בשעות מאוחרות. חשוב לי להוסיף כי גם הילדים שלנו עוזרים מאוד כבר מגיל צעיר. ללא הסיוע מצד הילדים וההורים, זה היה קשה מאוד".

הדבר החשוב ביותר שלמדת במהלך השנה האחרונה?

"למדתי שמילת המפתח היא סבלנות. חובה להתאזר בסבלנות כדי שהתקופה הזו תסתיים ואוכל לחזור לשגרה, חובה להתאזר בסבלנות כדי שאוכל להתמודד עם הקשיים ולדבר עם המשפחות. גיליתי גם עד כמה אני קשורה למקצוע ולתפקיד, ועד כמה הוא מעסיק אותי. כבר שבועיים שאני חולמת בלילות על המחלקה".

רגע משמעותי שחווית במהלך השנה האחרונה?

"במהלך הסגר האחרון אושפזה אצלנו במחלקה אישה בשנות ה-60 לחייה, שהייתה במצב קשה. חל איסור לבקר את החולים, ולמרות זאת, בתה ביקשה לבקר אותה. בשל ההנחיות הנוקשות נאלצנו לסרב לבקשתה, ובסופו של דבר, החולה נפטרה. זה היה פתאומי, משום שהיא לא הייתה מונשמת. מאוחר יותר הסתבר לנו שהבת לא פגשה את אמה במשך שנתיים, ואנחנו למעשה מנענו ממנה פגישה אחרונה לפני מותה. זו תחושה קשה שלא עוזבת אותי".

מסר אחד שתבקשי להעביר לקהל הקוראים?

"אני מבקשת בכל לשון של בקשה – לכו להתחסן ושמרו על ההנחיות. זה מה שיעזור לנו לחזור לשגרה. אני תמיד אומרת שאם אדם נדבק במחלה ומתדרדר למצב קשה, לא תמיד יש לנו את הכלים להציל אותו. לכן הסיכוי הטוב ביותר לשרוד הוא פשוט לא להידבק. מכאן חשוב לי להודות לכלל הצוותים של המחלקה - צוות רפואי וסיעודי, אנשי מינהל ומשק ועובדי מקצועות הבריאות - כי זו עבודה משותפת של כולם".